31/10/06

הם ישבו במכונית שלו, שעות הם החליפו חוויות. דיברו על הכל, על
כל מה שעבר עליהם במאתיים שנה שלא ראו אחד את השניה. היא סיפרה
על הלימודים, הוא סיפר על הצבא, על החברים, העבודה. היא סיפרה
לו עליו, והוא סיפר לה עליה. מי שהביט עליהם מרחוק יכל לראות
את הנשמות שלהם מתחברות מחדש. לראות את הזוהר הזה עליו הם
מדברים כל הזמן ובוכים.

הוא החזיר אותה לנקודה ממנה אסף אותה לפני כמה שעות. סמטה
קטנה, מוחבאת בעצים. החושך בלט בכל אורו, הדיבורים נפסקו, ואת
מקומם לקחו מבטים מצפים. כאילו חיכו לסימן מהישות שלפניהם.
ואז זה הגיע, חיוך, חיוך שובב כזה.

זה היה כמו בסרט, שתי הדמויות העמומות שישבו במכונית, חיכו כל
כך הרבה זמן להגיע לרגע הזה.
היא מחייכת אליו, ופניו מתמלאים אושר. הוא מלטף את תלתליה,
ומביט לעיניה הגדולות. היא מביטה בו חזרה, מעבירה אליו את כל
פחדיה, כל רצונותיה. היא מלטפת את פניו. הם מתקרבים זה לזו,
לאט לאט, עכשיו יש להם את כל הזמן שבעולם. השקט בחלל פתאום
נותן גוון אחר לצליל הנשימות שלהם, החיוכים כבר מזמן נעלמו,
ונשארה רק רצינות אמיתית. היא נושכת את השפה התחתונה, הוא
מתקרב אליה יותר, ואז...

בעיניה הופיע פתאום ניצן של ספק. מבטה נעשה מבוהל, אשם. שניה
אחריה גם הוא נזכר, גם הוא הבין, שמה שקורה פה אסור.

עיניים דומעות, פנים חיוורות, היא יצאה מהמכונית ורצה לכיוון
הדלת, מתעלמת מהגשם ששוטף אותה, נכנסת הביתה, ומחבקת אותו חזק.
רק שלא ידע. רק שלא ילך.