במקום שבו אני גרה, אין הרבה תקווה. לפעמים, אפשר למצוא אותה
בין הסדקים בקירות המתקלפים או מתחת לצבע השחור של הבניין שפעם
היה צבוע בצבע לבן צח. רק מלבבות האנשים השוכנים בנווה ים,
התקווה התנדפה מזמן.
כי מכאן איש אינו בורח. בנווה ים אפשר לצאת רק אל מתחת לאדמה.
היו כאלו שניסו, גיבורים קוראים להם, אבל הם כולם חזרו עם ראש
מושפל ורגליים יחפות ולא עבר זמן רב עד שהם, כמו כולנו, התהלכו
ברחובות נווה ים עם פנים אפורות וגב שפוף כאילו מעולם לא עזבו.
זה די אירוני כשחושבים על זה שכן נווה ים הוא שם שקוסם לאנשים
רבים ומעניק להם את האשליה שמדובר במקום נפלא אך כמו שמתברר
לאנשים הנכנסים לכאן, אם לצורך ביקור או סתם טעות בכיוון, השמש
שעולה מן הים כל יום מחדש מאירה את נווה ים בכל הדרו ובכל
כיעורו.
כי היא, דווקא היא, זורחת לה ללא הפרעה, משלחת בנו חוטים דקים
של אור החושפים מאגר בלתי נדלה של יהלומים בים העצום והרחב,
עצי דקל ירוקים וכל כך גבוהים שנדמה שיוכלו להגיע לשמיים, אם
רק ירצו בכך מספיק ויצורים קטנים, צבעוניים ומקסימים שאחרים
אולי מכירים בשם "פרפרים".
והיא, דווקא היא, משלחת בנו חוטים דקים של אור החושפים עדר של
אנשים אפורים, חולפים אחד ליד השני, כל אחד בייאושו, כל אחד
ביגונו וכולם הולכים לאותו המקום וכולם חוזרים לאותו המקום כי
מנווה ים איש אינו בורח.