"שלום, קוראים לי טל ואני מכור".
מחיאות כפיים מילאו את החדר הריק שהיה בצבע אפור קודר.
השולחנות השחורים והישנים התחרו עם רגשותיי מי יותר שחור.
הכיסאות היו בצבע אפור דהוי. הם היו קטנים, כל כך קטנים עד
שנראה שכל מי שיושב עליהם בעוד שנייה ייפול.
אני אספר לכם את סיפורי בתנאי אחד - שלא תשפטו אותי במהלך
הסיפור, לא עד שתשמעו את כולו עד הסוף.
לפני חצי שנה, התעוררתי במיטה, בבוקר, והתכוננתי לעבודה.
הבוקר הבהיר בכלל לא רמז על המשך היום העגום שמצפה לי.
קמתי מהמיטה וכמעט נפלתי, אני חייב להודות; יצאתי מהחדר
לכיוון המסדרון הארוך המקשר בין כל חלקי הבית.
המשכתי ישר ופניתי בדלת השנייה מימין אל כיוון האמבטיה ושם,
באמבטיה, ציפתה לי הפתעה.
מישהו פרץ לבית שלי. הכל היה שבור - כל בקבוקי התרופות, כל
בקבוקי החיטוי, הכל נשבר. רצתי ישר לכיוון הסלון בתקווה ששם
ה"פורצים", או מי שזה לא היה, לא עבר בדרכו.
הנזק התרחש רק באמבטיה. שאלות החלו לרוץ לי במוח כמו בסרט נע
- איך לא שמעתי מישהו פורץ? או בכלל איך לא שמעתי את
הבקבוקונים נשברים ונהרסים?! התארגנתי, לפחות ניסיתי, בזמן
שנותר לי, הרי אחרי הכל אני גם ישבתי חצי שעה מבלי לעשות
כלום.
נכנסתי לשוק ולפאניקה, לתסכול רב, לשאלות רבות כל כך שהציפו
את ראשי עד כדי כך שלא היה לי אוויר לנשום, או בכלל לחשוב על
משהו אחר.
בדרך לעבודה עוד איכשהו התאפסתי על עצמי, עברתי על פני אנשים
רבים ושטחים גדולים עם המכונית, עד שלבסוף הגעתי לעבודה.
אני עובד במרכז פרסום, שזה גם כיסוי למשהו, אך אף פעם לא
הואלתי בטובי ובדקתי.
"שוב איחרת!" צעקה הבוסית שלי.
קראו לה עדי. היא הייתה גדולה ממני בחמש וחצי שנים, והיא
הייתה יפה מאוד.
עיניים חומות בהירות ושיער ערמוני חלק כמעט כמו מדרון הר
מושלג.
אך יופי הוא לא כמו האופי; האופי שלה היה מגעיל, מגעיל זאת לא
המילה, הוא היה אכזרי!
"כן, אני יודע", אמרתי, מנסה להישמע צודק, "אך איחרתי בשתי
דקות."
"וזה עדיין איחור", אמרה בעצבנות, "אם זה קורה שוב, אני מפטרת
אותך, מובן?!"
"כן", אמרתי בטון נמוך.
עדיין חשבתי על הפריצה ועל איך זה שלא שמעתי כלום במהלך
הלילה, אך כמובן, שוב הייתי צריך לחטוף צעקות מעדי, בגלל
שהתבטלתי.
המשרד שלנו היה גדול, הקירות היו צבועים בתכלת בהיר ותמים,
שלא בדיוק שיקף את אופי המחלקה שלנו, המסדרונות הצרים והקטנים
נתנו לעובר ושב ביניהם תחושה של בית סוהר, תחושה שהם כלואים
בכלוב.
האנשים שעבדו במשרד, שרצו, עמלו, עבדו מכל כיוון, זה כבר שיגע
אותי, איך בנאדם יכול לזוז ולעבוד כל כך במהירות וברצף?! אני
אוהב שקט ושלווה, אבל פה במשרד, זה היה הפוך, הפוך מאוד.
הכל פה מתקיים בצורה רעשנית וצועקת שזה כבר מפריע לך בלב.
תמיד, בילדותי, רציתי להיות רופא, שחקן או אפילו זמר, לדאבוני
זה לא יצא.
רופא לא יכולתי להיות, כי לא השקעתי בלימודים והרי תעודה של
רופא אמורה להיות כולה עשיריות, מהתחלתה ועד סופה, אפילו
בספורט!
שחקן וזמר לא יצא לי, כי לא הבחינו בי האנשים הנכונים.
ולבסוף הנה נתקעתי פה, במשרד פרסום מעצבן, עם אנשים מעצבנים.
אף אחד אף פעם לא ראה את המנהל, כאילו רוח מנהלת את המקום ולא
בנאדם.
"סוף סוף הגעת", אמר ג'ון.
ג'ון היה ידידי משכבר הימים, אפילו כשעדיין היינו בבית הספר
היסודי. הוא עלה לארץ בגיל שלוש מארצות הברית.
"כן, בקושי..." אמרתי, חצי מקשיב חצי עושה את העבודה.
"למה, מה קרה שכמעט פספסת?"
"עזוב, סיפור ארוך וגם די כאוב."
"נו, אז, מה מונע ממך לספר זאת?!" הוא שאל בקול פגוע.
"כי זה לא לעכשיו."
"טוב, איך שבא לך", אמר ואחר כך הלך לכיוון מקומו במשרד.
בדרך הביתה, פתחתי את הרדיו. הייתי בשוק, בהלם, כל המילים
שמתארות את המשמעות הזאת ביחד אינן יכולות ליידע אתכם על אותה
הרגשה שחלחלה לי בלב בפתאומיות שכזאת.
זאת הרגשה כואבת, אפילו הורגת. הודיעו ברדיו הארור, בחדשות,
את מה שאני הכי לא ייחלתי לשמוע.
רצחו את הוריי. זה כאב לי לשמוע ומה שעוד יותר פגע בי זה
שאחותי, מורן, אפילו לא יידעה אותי על זה.
חמש דקות אחר כך כמעט שאיבדתי את שליטתי ברכב מרוב פרץ הרגשות
הרב והכואב, זה חתך אותי כמו מאה סכינים חדים וחדשים שמוכנים
להיכנס ולהכאיב לך, בתוך הגוף, בתוך הלב.
אפילו החיים נראו לי איטיים ולא משנה באיזו מהירות נסעתי עם
המכונית, הכל היה בתהליך של איטיות. אם אתם תוהים על מה אני
מדבר, אני מדבר על שלב העיכול.
ואחרי זה תבוא ההכחשה וכל השלבים האלה שבדרך כלל באים.
לא עיכלתי את הידיעה, זה כמו הרבה אוכל שאתה זולל ולקיבה שלך
קשה לעכל, זה אפילו יותר קשה.
ופרצי דמעות הפריעו לי בעיניים, שכמעט שלא יכולתי לנהוג, למה
זה קרה?! כל הזמן שאלתי את עצמי, למה דווקא הם?! מה הם עשו?!
עד שלבסוף התהפכתי עם הרכב ואיבדתי את ההכרה.
התעוררתי בבית החולים, רואה את מורן לצד מיטתי, ישנה קלות.
הסתכלתי על החדר. הוא היה כמו כל חדר רגיל בבית חולים,
המכונות והמכשירים פשוט כיסו אותי מכל עבר.
"התעוררת..." מורן אמרה בלחישה כואבת וצורמת.
"א... א... איפה אמא, אבא?" שאלתי, מקווה שהכל בעצם חלום,
שתיתכן האפשרות שסתם הזיתי, שסתם חלמתי.
"הם... הם אינם..." אמרה ופרצי דמעות שוב מילאו את פניה
העצובות.
עדיין לא עיכלתי את זה, שההורים שבנו אותי, שהאנשים שהכי
קרובים, הכי שמבינים אותי, הם לא פה.
הם אינם ואין דבר שיכולתי לעשות מלבד לנסות ולהמשיך בחיי.
"אמממ... מורן?"
מורן הסתובבה לכיווני, מהנהנת שאמשיך.
"את יודעת אולי, מה... מה בדיוק קרה לי?"
"אתה התהפכת עם הרכב, איבדת שליטה ו..." פתאום היא השתתקה.
"ו...?" שאלתי אותה כדי שתמשיך בדבריה.
"אתה תהיה משותק..." אמרה ושוב הטיפות הקטנות והמלוחות האלה
הציפו אותה מחדש.
אם מקודם הייתי בשוק, אז גם עכשיו זה קרה לי; לא האמנתי שכאלה
דברים יכולים לקרות בכזאת מהירות ותדירות.
לא האמנתי שעכשיו יהיו לי חיים מאושרים עם אהבה, עבודה...
נטשתי את התקווה; יותר נכון, היא עזבה אותי.
חודש וחצי אחרי כל האירועים המחרידים והטרגיים האלה, הכל נראה
כל כך דוקר, אני בכיסא גלגלים, פיטרו אותי מהעבודה בגלל החודש
ומשהו הזה שלא הייתי, בשל הבדיקות המרובות שסבבו סביבי מחמת
מצבי המדוכדך.
ג'ון בא לפעמים לבקר אותי, עם החברה שלו הילה.
ושוב, שוב זה הזכיר לי, הזכיר לי את בדידותי ואת המצב הבלתי
אפשרי כמעט שאני אמצא אהבה, שאני אמלא את הפיסה החסרה שבלב,
שאני אצור טלאי בקרע שנקרע בלבי.
אך לא הצלחתי.
"נו, אז איך אתה מסתדר ומרגיש?" הילה שאלה אותי מסוקרנת.
"לא מי יודע מה..." אמרתי בקיצור.
הכאב על הוריי עדיין הכאיב לי, עדיין שיתק אותי; לא רק אותי,
גם את מורן.
פתאום צלצול קר שבר את הדממה ששררה בחדר במשך כמה דקות, שנראו
כמו נצח.
זאת הייתה עדי מהמחלקה. אני לא יודע מה היא רצתה ממני באותה
שנייה, אך הבטוח הוא, שזה לא טוב, ככה לפחות ההרגשה רמזה לי.
"תקשיב, תבוא עכשיו למשרד הפרסום, אני צריכה לדבר איתך..."
"מה... למה? מה קרה? אני לא מפוטר?" שאלתי את כל השאלות האלה
מבלי לקבל מענה, כי עדי כבר ניתקה.
ג'ון הסתכל עליי במבט מוזר ושאל, "מה קרה? מי זה היה?"
"סתם, אף אחד, טעות במספר", אמרתי, מנסה להישמע דובר אמת.
"תחליט", הוא אמר, "אף אחד? או טעות במספר?"
ג'ון ידע ששיקרתי לו, הוא הרגיש את זה.
"אתה יכול להסיע אותי?"
"לאן?" הוא שאל בציפייה.
"למשרד..." אמרתי, מקווה שהוא לא ישאל שאלות לא נחוצות ויגמור
עם העניין ויסיע אותי.
"מה יש לך לעשות במשרד? ועוד בייחוד בשעה מאוחרת שכזאת?!" הוא
שאל ופניו החמורות מצפות לקבל תשובה, לפחות בשאלה הזאת, תשובה
אמיתית וכנה.
"לא יודע", אמרתי, "פשוט עדי רצתה שאני אהיה שם עכשיו."
"אז זאת מי שצלצלה, האם אני צודק?"
"כן, אתה צודק."
הילה בדיוק חזרה מהשירותים ושאלה מה חדש ומי היה בטלפון.
עשיתי מבט לג'ון שלא יספר ושיבוא איתי שנייה למטבח.
והוא הקשיב, היה לי קשה לתמרן את הכיסא בין כל הרהיטים
והדברים, אך לבסוף הצלחתי.
כשהגענו למטבח המבולגן, ג'ון חתך את האוויר בשאלה, "מתי אתה
רוצה לנסוע?"
"עכשיו, אם אפשר."
"טוב, קדימה. בוא איתי", הוא אמר בקול מעט לא מרוצה וחשדן.
"ומה עם הילה?"
"אל תדאג אני כבר אטפל בה, אני אגיד לה שאני צריך לקנות
משהו..."
"אבל אז אתה תשקר לה..."
"אל תדאג! אני כבר אטפל בזה!" קטע אותי בצעקה.
הילה ישר רצה למטבח. "מה קרה?" שאלה בלחץ.
"שום דבר", ג'ון אמר.
ולבסוף יצאנו מהבית לכיוון המשרד.
ג'ון עזר לי לעלות למכונית שלו.
במהלך הנסיעה, ג'ון שאל אותי, "מה אתה חושב שהיא רוצה ממך?"
"אני לא יודע, אבל יש לי הרגשה שזה לא הולך להיות טוב..."
"אני מציע לך להיזהר... ואם תצטרך שאשאר איתך שם, אני
אשאר..."
"לא! אל תעשה את זה, מה עם הילה?! תשאיר אותה ככה לבד בבית?
לזמן רב?" קטעתי אותו בשאלה.
הוא לא עונה, הכביש עבר מתחתינו והעצים החשוכים שהוארו רק
לפעמים מפנסי הרכב, הראו את פרצופם האמיתי מבעד לצללים.
המחשבות שלי התעופפו באותה המהירות שנסענו בראשי הקטן; זה כל
כך כאב, אבל שמרתי את הכאב לעצמי.
אחרי שכל שעת הסדנה נגמרה וכולם סיפרו את סיפוריהם האישיים,
מאחור היו שולחנות עם עוגות ופאיים למיניהם.
הלכתי לכיוון השולחן, לאכול, למלא שוב את הקיבה הריקה
והמקרקרת שלי, ופתאום אישה בגילי באה אליי ופתחה בשיחה, "אני
חייבת להגיד לך הסיפור שלך ממש ריגש אותי וכל כך הזדהיתי
איתו..."
קטעתי אותה. "כולם הזדהו איתו, כי כולם בערך עברו דברים
דומים, את יודעת..." והמשכתי לדרכי, לא רציתי לפתוח בשיחה שוב
או בכלל בקשר.
היא באה אחריי, שוב. "למה אתה הולך ממני ככה?" שאלה אותי.
"כי אין לי כוח לדבר עכשיו. את יודעת, אני במעצר בית, אסור לי
לצאת או להתעכב מלבד לקבוצת התמיכה הזאת!" אמרתי לה בעצבנות,
ואחרי כן הלכתי ממנה, יותר נכון נסעתי ממנה, עם כיסא הגלגלים
כאילו אני לא דיברתי איתה אפילו.
אני וג'ון הגענו למקום שבו עבדתי בעבר, למשרד. הלילה האפל גרם
לי לא לרצות להיות במקום הזה, גרם לי לרצות להיות בבית עם
הילה וג'ון, החברים הטובים שלי.
אך הבקשה של עדי הייתה יותר מעניינת ומה שגרם לי לחשוב שזה
יועיל לי הוא שאולי היא רוצה לצאת איתי וזה יפחית את הכאב
והעומס שיש לי על הלב.
אך זה היה בדיוק להפך, כי היא ממש לא רצתה לצאת איתי, בטח שלא
עכשיו, במצב שלי כעת.
"יפה, אתה פה... ג'וני, אתה יכול ללכת", קולה של עדי הגיח
מאחורינו וטון דיבורה היה מזלזל.
סימנתי לג'ון שזה בסדר והוא עצמו עזב, נסע לכיוון הילה.
נשארנו אני ועדי לבד.
"אני מצטערת על אובדנך", אמרה בקול שממש לא התאים למשפט
שאמרה.
"תודה", אמרתי מבלי להביט בעיניה. מבטי היה מושפל, עדי תמיד
גרמה לי להרגיש מושפל, לא יודע למה.
אולי בגלל שהיא הבוסית שלי, הבוסית האכזרית.
עדי התקרבה אליי, התקרבה לכיסא.
היא לבשה מכנס ארוך, וחולצה ארוכה מכופתרת, לבנה.
"אתה רוצה להיפטר מהכאב?" שאלה אותי בקול רך יחסית למה שקולה
היה בדרך כלל.
"איזה כאב?" שאלתי, מנסה להיתמם לידה.
"אל תשחק איתי, אתה יודע בדיוק על איזה כאב אני מדברת."
"נניח שאני רוצה להיפטר, מה יש לך להציע?!" שאלתי בטון עצבני
שלא היה מתאים לי כשדיברתי עם עדי לפני כן.
"אני מבקשת שתעשה לי שתי טובות. האחת תהיה בשבילך בלי בעיה,
אבל השנייה, אני בטוחה שתיבהל בהתחלה."
שתיקה דקה נחתכה לרעש הרעם שצעק על בוא הגשם המתקרב במחולות.
עדי התקדמה מאחוריי, החזיקה בידיות הכיסא ודחפה אותי לכיוון
הכניסה למשרד, שהייתה גם מעין סככה מפני הגשם.
"מה היו שני הדברים שרצית שאעשה?"
"טוב, זה קצת מביך אותי ומבייש אותי, אתה בטח תחשוב שאני אישה
כזאת..."
קטעתי אותה, "נו, את מוכנה אולי לספר לי?!"
"טוב, אני רוצה שנתמזמז..." אמרה ופניה נפלו לכיוון הרצפה
הרועשת מטיפות הגשם המכאיבות.
"למה את רוצה שנעשה כזה דבר?! הרי את בקושי התייחסת אליי וגם
כשהתייחסת זה היה בצורה כזאת מזלזלת, אני לא מוכן לעשות זאת."
"מה?!" היא צעקה ועיניה נפתחו לרווחה כאילו מישהו הזריק לה
תרופה שמרחיבה את כלי הדם וזה הרחיב את אישוניה.
"את יודעת מה, אל תשחקי איתי..." אמרתי, מנסה להחזיר לה בכל
דרך אפשרית.
פתאום הרגשתי דקירה בווריד, הרגשתי מחט ננעצת, זה היה כל כך
מהיר אבל גם כל כך כואב.
פתאום טיפות הגשם נראו לי כמו ענבים נופלים מהשמיים, ראיתי
תעתועים בעיניים שלי בכל מיני צבעים.
הסתכלתי לכיוון עדי, וראיתי אותה בצורת מעדן.
ההרגשה הזאת הייתה כל כך טובה ובלתי ניתנת לעצירה, כל כך בלתי
אפשרי שתצליחו להרוס לי את הקטע.
אך לבסוף, החומר שהיא הזריקה לי ניצח אותי.
מצאתי את עצמי במטה חמה, עם שמיכת פוך. החדר לא היה מוכר לי,
הוא היה שחור, בלי תמונות על הקירות, הוא היה התגלמות העצב.
ראיתי את עדי במיטה, לצידי, לא האמנתי, עדי ואני ביחד, באותה
מיטה.
השיתוק גמר אותי באותו רגע, רציתי ללכת, לצאת מהדירה, אך לא
יכולתי להזיז את גפיי התחתונות.
נשארתי ככה לבד במיטה זרה, עם בנאדם זר לחלוטין, בלא יכולת
לנוע.
כל כך שנאתי את עצמי על כך, שנאתי את עצמי שהוריי מתו לי
פתאום, שאם הם לא היו מתים אני לא הייתי מתהפך עם המכונית וזה
אומר שלא הייתי משותק.
ושוב, דמעות רצו בעיניי, מזכירות לי את כל רגשות העצבות
שכובלים אותך חזק ומושכים אותך למטה למטה, אל הפסימיות.
רציתי להיות עם מורן, לדבר איתה, לצחוק עם ג'ון והילה, שהם
קצת יעודדו אותי.
אבל בעצם, אני אפילו לא יודע איפה אני נמצא עכשיו... זה כאילו
לקחו אותי לשממה ואפילו שאני יודע שהיא חורבה, אני לא יודע
איפה היא נמצאת.
הרגשתי תזוזה לימיני, איפה שעדי פעם שכבה, פעם? זה היה לפני
שתי דקות... פתאום ראיתי משהו אחר, כמו מין קשקוש כזה.
ושוב הרגשתי את המחט, מה אלו כל הדקירות האלה...?
החדר השחור הפך להרבה עכבישים שחורים שזוחלים להם סתם מעליי.
זה נהיה כבר מפחיד!
"אני רוצה להתעורר מהחלום!" צעקתי ורצחתי את האוויר בדיבור
שלי, בצעקה, אבל זה לא עבר.
מצאתי את עצמי בוכה אחרי סדנת התמיכה, בוכה בגלל שכל החיים
שלי נהרסו, בוכה בגלל שהרסתי לכולם את החיים.
בגלל שאני מכור לסמים, בגלל שעשיתי טעויות בעבר ולא תיקנתי
אותן ורק עשיתי יותר טעויות.
והאישה הזאת שבאה אליי מתוך נחמדות, איך דחיתי אותה?! טוב, זה
הרי ברור, אני מוכרח לעשות הכל, כי אני מכור לסמים, מכור לרצח
ולהרג, מכור בלהרוס לאנשים את החיים! וזה כל יעודי בחיים.
מצאתי את עצמי בביתי, פתחתי את עיניי, ראיתי הרבה אנשים
סביבי, ראיתי את ג'ון ואת הילה.
את מורן לא ראיתי. חיפשתי אותה בעיניי, מבין כל הפרצופים הלא
מוכרים האלה שטיפסו מעליי ומעל המקום שבו שכבתי.
"מ... מ... מה קרה? למה כולם פה?" שאלתי ושום קול כמעט לא יצא
מפי.
ג'ון הסתכל עליי במבט עצוב ומרחם והילה, היא בכלל בכתה ושמה
את ראשה על כתפו של ג'ון.
"ט... ט... טל... אווף, קשה לי לומר זאת... אתה רצחת את
אחותך", ג'ון אמר.
"מה?! מורן איננה?! מה קורה פה בעולם הזה?!"
"טל, האם אתה רצחת את מורן?!" שוטר אחד שאל אותי, קולו הגיח
מאחוריי.
המשפט הזה כאב לי בלב, לא הבנתי על מה כולם מדברים שרצחתי את
אחותי, חוץ מזה היא מתה וזה גם ככה כואב וקשה בפני עצמו.
"לא... אדוני... אני לא זוכר כלום... כואב לי הראש כל כך",
אמרתי בכאב.
פתאום כל האנשים, כל חלל החדר הסתחרר בראשי עד שנבלעו כל
הדמויות וכל הצללים, והתחלפו לצבע שחור קבוע.
שוב התעוררתי באמצע הלילה, בכיתי על העבר ועל החלומות האלו,
שתוקפים אותי מאז שגיליתי שרצחתי את אחותי בהשפעת הסם.
זה כל כך צרב את לבי, אבל זה העונש שמשלמים על הטעויות
שעושים, אז סבלתי בשקט.
אני יצאתי בזול במשפט שהיה לי, העונש הוקל לי מאיזה טיעון
שהייתי תחת השפעת סמים, שזאת עדיין עבירה בפני עצמה.
במקום שבע שנים בכלא, אני עכשיו ארבע שנים במעצר בית, עם
אפשרות אחת לצאת מהבית, רק לסדנת תמיכה ולקנות כמה מוצרים
שאני אוכל להתקיים.
עדי הזאת הרסה לי את החיים. אם היא לא הייתה מחדירה לי את
המחט הזאת פעמיים, הראש שלי לא היה נדפק... והוא לא היה כמו
שהוא עכשיו, רוצה רק סם ועוד סם.
אף פעם לא זכרתי את הבקשה השנייה של עדי, בגלל הסם.
אני חושב שאני יודע מה היא הייתה - לרצוח את אחותי... לא
הייתי בכלל צריך ללכת למשרד פרסום, לא הייתי צריך ללכת למקום
כיסוי של תעשיית סמים.
ובכל זאת הלכתי ועל טעויות משלמים.
שוב נרדמתי וקמתי בבוקר, התכוננתי לתזוזה, למקום המפגש של
סדנת התמיכה.
הגעתי לשם בעשר וחצי בבוקר.
כולם כבר היו שם, מחכים לפסיכולוג, מחכים למדריך.
המדריך הגיע ואיתו גם איש אחד חדש ומוזר.
האיש הזה פשוט בחן אותנו מכל הכיוונים כשכל אחד סיפר את
סיפורו האישי.
אני סיפרתי את שלי... וסיימתי אותו, "שלום, קוראים לי טל ואני
מכור".
רק שלא נשמעו מחיאות כפיים מבעד לאוזניי המחרישות, אלא רק
ירייה אחת בראש, ירייה אחת בי, כעונש על כל חטאיי.
ועכשיו אני אומר לכם "שלום, קוראים לי טל ואני במקום הרבה
יותר טוב ממה שהייתי בחיים האמיתיים."