בת שתים-עשרה, אולי בת-שלוש עשרה, אף אחד לא חושב לספור ימי
הולדת לפני סוף העולם. הגבעות מלאות בחיילים ששונאים אותנו כפי
שרק אנחנו שונאים אותם. כל גבעה הופכת אתר להוצאות להורג,
המערות מתמלאות בעצמות המתים. לפני שנים קבעו שאתחתן עם איזה
בן דוד. הוא נגר, והאוכל על השולחן שבנה בא מן הגרדומים שהוא
מרכיב עבור החיילים. כל בוקר אני חושבת על החתונה, ואז מקיאה
את נשמתי על העפר מחוץ לבית. עוד לא הספקנו להתחתן וכבר הבטן
מתחילה לתפוח. לפני שהשכנים יתחילו לדבר שולחים אותי ואת
הבן-דוד לעיר רחוקה. שם יש קרובים שלו, שמתביישים בנו לא פחות
ושולחים אותנו לגור בבקתה בשדות. אנחנו מפחדים לדבר, מפחדים
לגעת, וכשאני מתחילה לצרוח מכאב הוא לא יודע מה לעשות, לאן
לרוץ. שעות של כאב לבן, אני צורחת והוא מתכנס בתוך עצמו. מנסר
מעץ זית מת שמצא שני קרשים, וממסמר אותם זה לזה. התינוק הזה
הוא לא שלו, והוא לא טורח גם לחייך כשהוא יוצא סוף סוף, מוטל
מקומט על העפר ליד צלב שעל שכמותו יסיים את חייו, בשעות של כאב
לבן.