"למה את עצובה?
הסתכלתי שמאלה, מינה, קדימה ואחורה ולא ראיתי אף אחד.
"את לא מחייכת. את עצובה?"
אני שוב מביטה לצדדים, מגרדת את הראש, מחייכת לעצמי ומתחילה
לחשוב ש-הנה, זה הגיע. השתגעתי!
"פססס... פה, אני פה..."
אני מורידה את הראש למטה ומצליחה להביט בה. למען האמת, אני
חייבת לציין שהיא נראית הרבה פחות גרועה ממה שחשבתי שתהיה:
שחורה (ואני לא גזענית...) ארוכה (ואני לא מקנאה...) יציבה
(וזה מתחיל לתסכל אותי!).
אני משתדלת להישיר אליה מבט, אבל כל מה שיוצא לי זה פזילה
עצבנית. מה אכפת לה? מה זה עניינה איך אני נראית היום?
"את מתעלמת ממני?"
רציתי להגיד לה שאני נורא מנסה, אבל היא לא סותמת את הפה.
"אני בסך הכל רוצה לעזור. ראיתי אותך אתמול מחייכת, חיוך גדול
כזה. הסתכלתי עליך והיית כל כך יפה. והיום... היום כבר לא..."
יקירתי, LA LA LAND זה בצומת הבא, שמאלה. פה, עשרים וארבע
שעות זה זמן לחיים שלמים!
רציתי להגיד לה, שבשמונה שעות אני יכולה לשקוע אל תוך עולם
מלא של שינה קסומה, שבה התת מודע שלי מייצר דמויות מעוותות
מעולם המציאות, שבשום מקום אחר, חוץ מבחלום שלי, הן לא היו
יכולות להיפגש.
שבשעה אחת אני יכולה לשקוע בתוך הגות פילוסופית של מיטב
ההוגים המודרנים, להוציא את התובנות המרכזיות וליישם אותם
אמפירית על העולם שלנו.
שבשלוש שעות אני יכולה לשכב עם מישהו שאני בכלל לא מכירה (כך
לפחות אני חושבת) ולגלות אחרי כמה אקטים מיניים מסעירים, שהוא
בעצם האקס של אחת החברות שלי.
שבשעתיים וחצי אני יכולה לעבור עשרות קילומטרים על אופניים
שלא מובילים לשום מקום (בחדר הכושר), להרים משקולות שפופאי,
עם כל התרד שלו, לא היה מצליח להרים ולעשות מאות כפיפות בטן
בכדי שאולי,סוף סוף, אוכל ללבוש ביקיני בלי ייסורי מצפון.
אולי אני אגיד לה שלא יכולתי לעשות שום דבר במשך שמונה שעות,
כי עבדתי כמו מטורפת בעבודה וחזרתי הביתה ממוטטת מעייפות, אבל
כמובן פיציתי את עצמי במנה ענקית של גלידת פיסטוק-בננה עם
קצפת ושני דובדבנים מסוכרים, מה שכמובן הרס לי את הדיאטה.
בכדי לא לחשוב על זה, צפיתי במשך שעתיים בטלוויזיה, בנשיונל
ג'אוגרפיק, בבבונים עם תחת אדום, מצווחים ופולים כינים אחד
לשני.
ובשעה האחרונה אני יושבת וחושבת למה בכלל אני צריכה להסביר לה
את כל זה...
והחלטתי ש-זהו, פיניטו לה-קומדיה! אני איתה גומרת!
עליתי הביתה ולקחתי את הפינצטה הזהובה ותלשתי את השערה המציקה
הזו בסנטר.
וחייכתי!