חיכתי לשעה הזאת, עכשיו בלילה
שקצת יותר שקט
שיוכל לכתוב...שוב
שקצת יותר נעים
ושהלב פחות כואב, כמו תמיד...כמעט

כבר וויתרתי
כי אני לא יכולה עוד להסביר
כבר נפלתי
כי אני לא יכולה עוד להחזיק את עצמי
כבר נשברתי
נשברתי לראות את עצמי לא שלמה

נשאר לי רק להיאחז במחר
לקוות, שאולי מחר יהיה יותר טוב
או עוד יומיים, שלושה
או שבוע, אולי
אם לא מחר

אבל ידי כבר מחליקה
כי כבר קשה לאחוז
לאחוז במה שכבר מרגיש כמו כלום
לאחוז בתקווה שכבר נאבדה
לאחוז רק בדמעה
דמעה אחת קטנה, וממנה ים של אסונות
ים של עוד דמעות
כל כך הרבה דמעות

ולמי אני בוכה?
אני בוכה רק לעצמי
ולמה?
כי הדמעות יוצאות,
ובי לא נשאר כלום
כלום לא נשאר בי

רק המציאות
שהיא הדבר היחידי שאני מבינה
ורק אני, כי אתם לא מבינים
ואתם גם לא מנסים
ואני גם כבר הפסקתי לנסות
לנסות להסביר

אני כבר לא רוצה שתצטרכו להבין
כי נמאס לי
אני כבר לא רוצה לחשוב איך להסביר
כי נשבר לי
אני כבר רק רוצה לחיות, פשוט לחיות

אבל וויתרתי
כי זאת המציאות, כבר אין מה לעשות
רק להיאחז,
להיאחז במה שכבר מרגיש כמו...
כלום.