קופסת דגנים.
זה מה שהחיים שלי - קופסת דגנים.
דגנים צבעוניים כאלה בצורות וטעמים, מהקופסאות האלה שלא נגמרות
אף פעם וכשתמיד מחליפים את שאר הקופסאות מסביב, זאתי תמיד
איכשהו נשארת בארון, פתוחה, מהקופסאות האלה שכשנמאס מהמסוכרים
ומהמצופים שוקולד לוקחים מהן.
כל פעם טועם משהו אחר, כל פעם חווה דברים אחרים, ותמיד חוזר
אליה שנמאס לי מהדברים הרגילים.
ככה זה החיים שלי.
ואת, את הפרס, את יושבת לך בשקט בקופסא מחכה שאני אגיע אליך,
את הטבעת-חותמת הזאת שבשבילה אני באמת טורח ואוכל כל פעם קצת
מהקופסא, את עושה את הכל שווה באמת, וברגע שאני מוצא אותך אני
יודע שהיה שווה לאכול את הכל, גם את הטעם ענבים שאני לא ממש
אוהב, וברגע שהגעתי אליך באמת, אחרי שהורדתי כבר את העטיפה ואת
אצלי לא אכפת לי להמשיך לאכול, זה כבר לא מפריע לי הענבים, אני
אוהב את הכל.
אחרי שמוצאים את הפרס הקופסא ישר נגמרת, ומה שנשאר זאת את, ואת
שלי.
את עושה אני שמח... שמח באמת.