הרוח נושבת לעיתים קרובות יותר, כמעט כל העלים נשרו. אין
ציפורים מבעד לחלון, רק אפילה. למרות זאת אני אוהבת את התקופה
הזאת, כי אנו נאלצים להישאר במבנה. יש לי פה מיטה, היא חורקת
מכל תזוזה אבל התרגלתי. אין לי כאן חברים, אני לבד. בוודאי שיש
פה ילדים, המון ילדים, אפילו בגילי אני משערת, אבל אף אחד מהם
לא חבר שלי וגם אני לא חברה שלהם. אין כאן חברויות. כל אחד
נלחם על קיומו. אם נשארת צלחת מלאה בסמוך אליי אני אפילו לא
חושבת פעמיים וחוטפת אותה. לעולם לא אצטער על כך שמישהו אחר
נשאר רעב. שום חרטה, שום דבר.
את היום אני מעבירה במעט לימודים, 3 ארוחות ביום אם התמזל
מזלנו ושינה מהשעה 9 בערב עד השעה 5 בבוקר, שבה אנו יוצאים
להאכיל את חיות החווה ולנקות אחריהם. רק אחרי זה אנו מקבלים את
ארוחת הבוקר שלנו. מי שלא ימלא אחר המשימות יישאר ללא ארוחה
ובמקרה יותר חמור לא יאכל כל היום. למטפלות פה אין שום בעיה
להטיל עונשים כאלה, בכל מקרה אין כאן הרבה אוכל אז חייבים לתרץ
זאת בדרך כזו או אחרת. אני תמיד ממלאת אחר המשימות כי אני
יודעת שללא אוכל אני אמות ומהיותי לוחמת, אהיה פה עד הסוף ואצא
בלי כלום בכבוד. אחרי זה אני מאמינה שאפרוץ לי דרך וכל מה שאני
עוברת עכשיו יישאר בעבר. המטפלות תמיד אמרו לי שיש לי כישרון
לציור וכאשר אהיה גדולה אעסוק באומנות. בעייני אין לי שום
כישרון, הציורים שלי פשוטים לגמרי, בלי שום חכמה. באחד
השיעורים שהיו לנו בשיעור מלאכה אמרו לנו לצייר בעקבות סלבדור
דאלי. הוא צייר ספרדי שעסק בעיקר בסוריאליזם. היצירה הכי זכורה
לי שלו היא "התמדתו של זיכרון" שבה מופיע ה"שעון הנוזלי"
המפורסם. החלטתי אז לצייר בעקבות השעון הנוזלי וציירתי בנאדם
נוזל. כמו הזמן שאין לו ערך, גם לאדם אין שום ערך, הוא נוזל
לנו בין האצבעות. האנושות כולה נוזלת לאלוהים בין האצבעות.
היום היחידי השמח בשנה הוא יום היוולדו של ישו. בזכותו זכיתי
ליום מאושר אחד בחיים, בו אני מתנהגת כילדה, בו אני מרגישה
כזו, בו אני באמת אני. כל אחד מקבל ביום הזה שקית שבה יש
קלמנטינה עם ריח משגע וטעם ממכר וסוכריית קרמל שאותה אני מלקקת
במשך שנה, עד אשר מקבלים סוכרייה חדשה. על כך אני מודה לישו
מדי יום, ממש לפני השינה אני נושאת אליו תפילה. בחדר יש לנו
צלב גדול המתנוסס על הקיר. הוא כל כך יפה, עשוי מלאכת יד, מעץ
אמיתי.
מדי כמה זמן מגיעים לכאן אנשים, בד"כ זוגות, שמדברים בשפה זרה
ומחפשים ילד בלונדיני עם עיניים כחולות לאמץ. אני תמיד אמרתי
שמשעמם להם, הם רוצים לנסות איך זה לגדל ילד ואחרי זה זורקים
אותו לרחוב. האמת היא שתמיד קנאתי בכל מי שאימצו אותו, כי עד
עכשיו אף אחד לא הביע בי התעניינות. הגעתי לפה בגיל 4 שהוא גיל
יחסית מאוחר והאנשים שמגיעים לאמץ רוצים תינוקות, מעדיפים אותם
קטנים כמה שיותר. עכשיו אני כבר בת 10 ומבינה שאין שום תקווה
שמישהו יאמץ אותי.
אני אף פעם לא אבין מדוע מישהו צריך ילד של מישהו אחר, איך הוא
יכול להרגיש בכלל שהוא בנו אם הוא לא נושא את אותו הדם? איך
יכולים להרגיש קרבה כאשר אפילו לא חוו את תשעת חודשי ההמתנה
הכל כך מיוחדים?
אמא שלי בוודאות שנאה את החודשים הללו. אני בטוחה שהיא קיללה
כל יום ביומו מאז שגילתה שהיא בהריון. היא שנאה את מה שהרס לה
את גופה המושלם שאיתו שילמה חשבונות. כשהבטן שלה החלה לגדול
היא ניסתה בכל דרך להסתיר אותה. אני בטוחה שאם היא רק הייתה
יכולה היא הייתה עושה הפלה. אחרי זה היא ילדה אותי ומסרה אותי
לאישה שגידלה אותי במשך 4 שנים והדבר שהכי זכור לי שהיא תמיד
צעקה לי "איפה אמא שלך הזונה". בעבר לא הבנתי את המשמעות של
המילה, אבל היום אני מבינה. אני לא מתביישת בכך שאמא שלי הייתה
זונה, אין לי במה להתגאות בה כך שגם אין לי ממה להתבייש. תמיד
עלתה בי המחשבה מי יכול להיות אבא שלי. את זה כמובן גם אם ארצה
מאוד לדעת לא אדע, כי אם אמי הייתה זונה היא בעצמה לא יודעת מי
האב. כנראה זקן חרמן עם כסף שהיא פיתתה.
אני זוכרת יום בהיר אחד שבו הגיע גבר שדווקא דיבר בשפה שהבנתי
וחיפש ילדה לאמץ. שמעתי זאת מפתח הדלת של החדר בו הוא דסקס עם
אחת המטפלות. הוא אמר שהוא מרגיש בודד, שאין לו משפחה אבל יש
לו עסק קטן, מאפייה פרטית שהוא מנהל. כסף כנראה לא חסר לו
בחיים. המטפלת הייתה מופתעת שגבר רווק ירצה לאמץ ילדה אבל היא
אמרה לו שאין שום בעיה ושהוא מוזמן לעבור בין הילדים ולבחור
במי שירצה. מן סוג של סחר בבשר, רק שהבשר מאחל ומתחנן, "קח
אותי". יש כל כך הרבה ילדים כאן, הוא בטוח יבחר בנדיה. היא
שקטה, מנומסת ויפיפייה. יותר מזה הרי לא צריך. כשהוא עמד לצאת
מהחדר מיד ברחתי מן המקום על קצות האצבעות ואז שמעתי, "את,
תעצרי". עצרתי, סובבתי את הראש וראיתי אותו ניגש אליי. הוא בחן
אותי, הסתכל לי לתוך העיניים. אני אפילו לא מצמצתי, פשוט עמדתי
כמו בול עץ ונתתי לו לסרוק אותי. הוא הסתובב אל המטפלת ואמר,
"אין צורך לעשות סיבוב, את הבחירה שלי כבר עשיתי".
הבנתי מיד שהוא הולך לקחת אותי ושמחה החלה להציף את כולי, מרוב
שמחה חיבקתי אותו ונתתי לו במתנה חיוך. הוא חייך אליי בחזרה.
הוא אמר לי בטון כל כך נעים, "את תבואי איתי, יהיו לך חיים
טובים יותר, אשלח אותך לבית ספר ויהיו לך הרבה חברים, אני
מבטיח". ניסיתי להגיד לו משהו אבל כל המילים התבלבלו לי
ומלמלתי. הוא הוסיף, "אני אחזור לאסוף אותך מחר, עד אז תארגני
דברים שאת צריכה לקחת איתך ותיפרדי מכולם".
שתקתי, השתיקה שלי הייתה כל כך עצומה שלא היה צורך להשחיל שום
מילה נוספת. הוא נענע בראשו לאות שלום ואני נופפתי לו ביד.
לא האמנתי, חשבתי שזה היה חלום אבל למחרת הבנתי שהכל אמיתי.
המטפלת הודיעה לי לא לשכוח שהוא מגיע בקרוב לאסוף אותי, אז
שאהיה מוכנה.
כל זה היה כל כך הזוי, לפתע מישהו מגיע וקוטף אותי, מכל הקוצים
שכאן, דווקא אותי. איזו הרגשה נפלאה וממלאת.
כבר התחלתי לדמיין את חיי החדשים. קודם כל אתחיל לאכול יותר
בעיקר מאפים, יהיו ממתקים בבית באיזושהי מגירה במטבח שאוכל
לגשת אליה תמיד ולבחור, תהיה לי מיטה נוחה שלא תשמיע חריקות.
אהיה מאושרת. אולי אפילו יהיו לי חברים אבל זה בהמשך, קודם
אצטרך להתרגל לחיים החדשים.
כבר עברו להם הימים הארוכים האלה, מלאי הציפייה, והגבר שהתכוון
לקחת אותי באמת הגיע. ראיתי אותו בדלת הכניסה, מעיל שחור מעור
עוטף אותו והוא סוגר את המטרייה שלו. אני עומדת בצד כבר מוכנה
עם הדברים שלי, ניגשת אליו בזהירות והוא מסתכל עליי. אני כבר
חוששת שהוא התחרט ולא ייקח אותי, שהוא רק בא להודיע שהוא לא
יכול. הוא מביט בי ואומר "אני אפילו לא יודע איך קוראים לך".
אני מעלה חיוך על פניי, "קוראים לי אינה". הוא בוחן אותי מחדש
ואומר "יש לך שם יפה. הכרתי מישהי פעם בשם הזה". זה לא באמת
עניין אותי, כבר כל כך ציפיתי לדרוך מחוץ לבית היתומים הארור
הזה, שלא עניין אותי שום דבר אחר. הוא הושיט את ידו והוביל
אותי. הרגשתי כמו כלה שאביה מוליך אותה אל עבר החתן. אפילו
הרגשתי קולות רקע של "אווה מריה" וברגע שאצבע אחת של רגלי דרכה
מחוץ לבית היתומים הרגשתי שחרור, כמו אסירה שברגע זה יצאה מבית
הסוהר. נשמתי לרווחה. נעצרתי ואמרתי לו, "אני אמרתי לך איך
קוראים לי אבל אתה לא הצגת את עצמך". הוא הביט בי כאילו לא
התחייב להגיד לי כלום ואז אמר "את כבר תכירי אותי בהדרגה,
קוראים לי קוסטיה ועכשיו אנחנו בדרך למכונית הלבנה ההיא, את
רואה איפה היא?" חיפשתי עם העיניים ואמרתי לו, "מכונית? אני
אסע במכונית הזאת?". הוא הביט בי כאילו נחתי מהירח וענה לחיוב.
הנה הוא, צעד נוסף לקראת החיים החדשים שלי. בפעם הראשונה בחיי
אסע במכונית. בשבילו זאת כנראה בפעם האלף והוא כבר מורגל, אבל
בשבילי זאת החוויה הראשונה שלי, במכונית, יחד עם הגבר שהציל
אותי מבית היתומים שאינו רחוק מלהיות טירה חשוכה ומפחידה.
במכונית ישבתי מימינו והוא נהג, הזיז את החישוק הגדול בשתי
ידיו מצד לצד ושאלתי אותו, "איך קוראים לחישוק הזה?". הוא הביט
לי לרגע ומיד הפנה מבטו אל הכביש, "זה הגה. רגע, אל תגידי לי
שמעולם לא נסעת במכונית". האדמתי כולי מבושה ועניתי לחיוב. הוא
הבין שבאותו הרגע לא היה לי כל כך נוח ואמר, "אל תדאגי, אין לך
ממה להתבייש. אני מכיר את התחושה הזאת. כמו שאמרתי את עוד
תכירי אותי טוב בהדרגה".
נסענו המון, הסתכלתי מימיני וראיתי את הנופים חולפים לאט למרות
שנסענו בקצב מהר. לפעמים אפילו חששתי שמא המכונית תעוף מהכביש
מרוב המהירות, אבל מיד הבנתי שאין הרבה ממה לחשוש. זה היה
אפילו מהנה. הסתקרנתי לשאול אותו מדוע הוא לקח דווקא אותי
ובכלל בשביל מה הוא צריך את המעמסה הזו. אבל לבסוף העדפתי
להשאיר את השאלה לרגע בו היא תהיה מתאימה בדיוק, לא סתם לזרוק
מהאוויר. אולי הוא בעצמו יזום ויגיד לי למה החליט כפי שהחליט.
התחיל להיות קריר במכונית והתחלתי לחמם את עצמי עם הידיים. הוא
שם לב לכך ואמר לי, "אל תתביישי, תורידי ממני את המעיל ושימי
עלייך אם קר לך. אני פשוט לא יכול להתעסק עם דברים בזמן שאני
נוהג". הקור היה נוראי שאפילו לא חשבתי פעמיים והורדתי ממנו את
המעיל. מתחת למעיל היה לו סריג גולף בצבע לבן, נראה איכותי
מאוד, כנראה עלה לו הרבה כסף. החלה להיות שתיקה מרעישה במכונית
ואני כאחת שלא יכולה לסבול שקט פרצתי בצחוק. הוא החל לצחוק יחד
איתי, ככה סתם בלי סיבה. סתם ככה צחקנו.
בבית היתומים אף פעם לא יצא לי לצחוק ככה סתם. כולם שם נראים
עצובים ומותשים, אז למי בכלל יש כוח לצחוק. הרגשתי שעוד מעט,
אפסיק להיות מותשת ועצובה, שבקרוב צחוק ילווה אותי לכל מקום.
"אינה"- הוא קרא- "מה את אוהבת לעשות?". עשיתי עצמי חושבת
ועניתי, "אני אוהבת לצייר". אז הוא חייך. לא הבנתי מה היה פשר
החיוך. האם לטובה או לרעה. האם זה מצא חן בעיניו שאני אוהבת
לצייר או שהוא מלגלג לי.
אז שאלתי אותו, "מה פשר החיוך?". הוא גלגל עיניו וענה, "ציור
זה טוב, אפילו מצוין, אני שמח שזה מה שאת אוהבת. חוץ מזה יש לי
הפתעה בשבילך". הופתעתי לגלות שקוסטיה הכין לי הפתעה. חשבתי
לעצמי איזו מן הפתעה הוא יוכל להכין לי, הוא אפילו לא מכיר
אותי. לפתע הבחנתי בכפר והבנתי שאנחנו עוד מעט מגיעים לביתו.
אחרי נסיעה של כמה שעות הגענו לבסוף לבית שלו, לבית שלי. אני
לא יודעת איך לקרוא לו, אבל יש לי הרגשה שזה הבית שלי גם כן.
נכנסו הביתה והוא עצם את עיניי והוביל אותי בזהירות, הוריד את
ידו מעיניי ולהפתעתי הרבה נכנסתי לחדר צבוע בורוד בהיר שבו יש
מיטה גדולה, ארון, שולחן ושטיח. על השולחן היו המון ניירות
מסוגים שונים, מכחולים, מברשות וצבעים. "אז קלעתי?"- שאל אותי-
"האמת, שאלתי את המטפלת מה את אוהבת, במה את מתעסקת והיא אמרה
לי שציור זה התחום שלך".
חייכתי, לא היה צורך אפילו להגיד תודה כי הוא יודע מה אני
מרגישה, עד כמה אני מודה לו שהוא הוציא אותי מהטירה הנוראית
ההיא שנקראת בית יתומים.
נשכבתי על המיטה שהייתה נוחה, מעולם לא נשכבתי על מיטה כזו.
היא הייתה רכה מעט והרגשתי מאוד נוח בה. היה עליה סדין עם
פרחים ושתי כריות רכות. אחרי זה פתחתי את הארון והופתעתי לגלות
שהוא מלא בצעצועים וכמה בגדים. הצעצועים היו מקסימים, כל כך
הרבה בובות "תותי-סמרטוטי" ובובות חרסינות, מעולם לא היו לי
בבית היתומים. הבגדים היו בדיוק במידה שלי, כולם ארוכים
ומחממים, בגלל ששיש פה בעיקר חורף מושלג. פתאום הבנתי שאני לא
חולמת, שתהיה לי הזדמנות להצליח, להיות מאושרת.
ראיתי כמה שהיה לו אכפת שארגיש בנוח, שיהיה לי טוב. הוא ארגן
את כל זה לא סתם. יצאתי מהחדר וראיתי אותו נשכב על הספה בסלון,
הוא כנראה התעייף מהנסיעה. ניגשתי אליו ואמרתי לו תודה מעומק
לבי. הוא חייך כהרגלו. "אז מה עכשיו נעשה?" הוא שאל אותי.
הרמתי את כתפיי כלא יודעת. "אני יודע מה נעשה"- אמר בהחלטיות-
"אני אספר לך על עצמי". חשבתי לעצמי שהגיע הזמן והייתי קשובה
לו מתמיד.
"את יודעת כבר ששמי קוסטיה שזה קיצור של קונסטנטין. זוכרת
שאמרתי לך במכונית שאין לך מה לדאוג כי אני יודע מה את מרגישה?
אז מה שאת לא יודעת זה שגם אני יתום. אני הגעתי מאותו בית
יתומים שבו גדלת. היה לי משבר מאוד גדול שם ונשבעתי לעצמי לצאת
משם מחוזק. הייתי מאוהב בילדה שגם היא הייתה יתומה אבל מעולם
לא העזתי לגלות לה שאני מאוהב בה. היא חלתה במחלה מאוד קשה
ונפטרה ממנה לאחר זמן קצר. המטפלות פשוט הזניחו אותה. לכן,
נשבעתי לעצמי שיום אחד כשאצא מפה, אציל מבית היתומים הזאת
ילדה, את הילדה הראשונה שאראה בעיניה אותה. קראו לה גם כן
אינה, אז כשאמרת לי שקוראים לך אינה לא היה לי צל של ספק שאקח
אותך איתי. עכשיו אני חזק מתמיד, העבר תמיד אצלי בראש אבל מה
שמציל אותי זה ההווה ואני חי בשביל העתיד. עכשיו גם בשביל
העתיד שלך. אם תרצי, אוכל להיות אבא שלך. את לא חייבת לקרוא לי
אבא, אני אבין את זה, גם אני לא הייתי מסוגל". הייתי המומה
למשמע אזני. קוסטיה יתום כמוני? אבל הוא כל כך מצליח, יש לו
בית מקסים, הוא מתלבש טוב וקנה לי המון דברים יקרים.
אני גאה בו כי הוא אחד מאיתנו, והגיע למה שהגיע בעצמו. בלי שום
אבא ואמא שהקצו לו דמי כיס או אפילו שהקצו לו את אהבתם. קשה
להסתדר בעולם בלי זה, אבל הוא הצליח בגדול. בעצם אין לנו עם מה
להשוות, זה הדבר היחיד שאנו מכירים, את החיים הריקים האלה,
חסרי התכלית. בלי שום הווה ועתיד. רק העבר הזה שמתקיף אותנו
תמיד, רק הוא.
קוסטיה אמר לי שהוא לא ראה שום ציור שלי והיה שמח אם הייתי
מציירת משהו. בשבילו אני מוכנה לעלות עד לירח ובחזרה, אחרי כל
מה שסיפר לי, אחרי כל מה שעשה עבורי, שבשבילי זה מעל הוא מעבר.
מעולם לא קיבלתי מתנות, רק קלמנטינה וסוכריית קרמל פעם בשנה.
כשמפילים עלייך בבת אחת גבר חדש שאמור להיות לך לאב, בית חדש
עם חדר משלך, אז פתאום הכל נעשה טוב יותר. אני מרגישה
אגואיסטית כי קיבלתי כל כך הרבה תוך זמן כל כך מועט, כשכל
הילדים בבית היתומים עכשיו סובלים מתנאים איומים. אבל אני גם
לא צדיקה ולא אוכל לעזור לכולם. אולי גם אני אשבע שכאשר אגדל
ואצליח בזכות עצמי וגם בזכות קוסטיה, אאמץ ילד מבית היתומים.
אצטרך לחשוב על זה כי את השבועה לא קל לקחת בחזרה. אם נשבעת,
תתמודד עם השבועה שלך, תקיים אותה בכל מחיר.
צעדתי לחדר ובחרתי נייר גדול עליו אצייר לקוסטיה. לקחתי עיפרון
שהיה מונח על השולחן, הזזתי את כל שאר הדברים והתחלתי לצייר.
לא חשבתי בכלל מה לצייר, העיפרון הוביל אותי בעצמו. היד מעצמה
יודעת מה היא עושה, הראש רק עוזר ליד לנוע. לא צריך לחשוב
הרבה, פשוט להרגיש. נתתי ליד לזרום על גבי הנייר במן תנועות של
גלים, לפתע ראיתי את פניו של קוסטיה מתגלות בציור. כן, זה מה
שאצייר, דיוקן של קוסטיה, זאת תהיה התודה שלי. ציירתי את עיניו
הגדולות שמעליהן מתנוססות גבות עבות וכהות. את אפו הזעיר והקטן
ציירתי תחת עיניו ואת פיו שרטטתי בדיוק כפי שחרוט בזיכרוני.
אפילו לא ביקשתי ממנו לעמוד מולי שאצייר אותו, פשוט זרמתי,
נתתי לידי לשוט על גביי הנייר וליהנות מכך. בערך שעה ציירתי,
רציתי להגיע לשלמות, שיידע עד כמה אני מעריכה אותו. לבסוף
סיימתי לצייר, הנחתי את העיפרון ורצתי לקראתו. הוא שוב נשכב על
הספה, כמעט נרדם. הוא ראה אותי עם הנייר בידי וקם מיד. "תני לי
לראות", אמר לי. עניתי לו, "אתן לך, אל תדאג. רק רציתי להגיד
לך שזה בשבילך, שתדע שאני מודה לך על שלקחת אותי. באמת, תודה
לך".
הוא חייך והשיב, "בלי מלודרמות, רק תביאי לי אין לי סבלנות
לחכות יותר". הושטתי לו את הציור והוא התבונן. הוא בחן אותי
כמעט כמו שהוא בחן אותי אתמול כשפגש אותי לראשונה. אנו מכירים
רק יומיים, אבל מרגישה אליו קרבה שהיא גדולה הרבה יותר מערכי
הזמן. הוא התבונן ולבסוף אמר, "זה אני? האמת שכן, דווקא מזכיר
מאוד. את מוכשרת, אמרו לך כבר?". צחקתי ועניתי לו שכן הוא
הזכיר לי באותה רגע את המטפלת בבית היתומים. היא תמיד טענה שיש
לי כישרון ושעליי לנצל אותו. אני רק נהנית מלצייר ואין לי שום
אינטרס אחר. קוסטיה הציע לי לבלות איתו, ללכת איתו לקניות
ולשתות קפה. כמובן שלא יכולתי לסרה להצעה שכזו. הרגשתי כמו
גברת קטנה שמפנקים אותה. הוא לקח אותי לחנות שהייתה מלאה
בממתקים ואמר לי, "גשי ומלאי את השקית בכל הממתקים שאת רוצה".
לא יכולתי להאמין שמקום כזה קיים, שבו אני יכולה להסתובב עם
שקית ולקחת כל מה שרק ארצה ושמישהו עוד ישלם על זה. העיניים
שלי אבדו בין כל הצבעים, השוקולדים, הסוכריות, המבחר היה כל כך
עצום. היה שם הכל מהכל ומה שלא היה, פשוט עדיין לא הומצא. לא
הגזמתי, לקחתי מעט מאוד, קצת מכמה סוגים. קוסטיה הסתכל עליי
במבט כזה שלא השאיר לי שום ספק שהגזמתי והלכתי לכיוון קופסאות
הממתקים לרוקן את השקית. הוא ניגש אליי ושאל, "מה את עושה?" אז
עניתי, "מה שאתה רואה, מרוקנת, אני באמת לא חייבת את כל זה".
שוב הוא הסתכל עליי במבט הזה שלו, "אבל אמרתי לך, קחי כל מה
שבא לך". מצמצתי, "באמת, אתה בטוח?". הוא חייך אליי חיוך קטן
ואמר שכן. שוב לקחתי את השקית שהיו בה הממתקים שעוד לא הספקתי
לרוקן והוספתי אפילו יותר ממתקים מקודם, שיהיו לי. קוסטיה אמר
שבקרוב הוא יראה לי את העסק שלו, את המאפיה. חיכיתי לכך יותר
מכל, להכיר את מקום עבודתו ואת המאפים. הוא בוודאי ייתן לי
לטעום את פרי עבודתו.
אני זוכרת שהוא דיבר על המאפיה בזמן שצוטטתי מאחורי הדלת.
התעלומה היא האם הוא שם לב לכך שצוטטתי. אני לא מעזה לשאול
אותו על כך.
אחרי שהוא קנה לי את השקית שהייתה מלאה בכל טוב, שאלו הם
ממתקים כמובן, הוא אמר לי שנלך למכונית. הוא התניע את המכונית
והתחיל לנסוע. אף פעם לא ידעתי לאן נוסעים, רק כשהיינו מגיעים
הוא היה אומר איפה אנחנו. קיוויתי שהוא ייקח אותי למאפיה.
נסענו במשך חצי שעה פחות או יותר והגענו אל מעין מקום שבו היו
הרבה עסקים קטנים. הוא לקח את ידי וכמעט גרר אותי אל דלת אחת
מעץ שמאחוריה ציפיתי לראות תנורים ולהריח ריח של מאפים.
הופתעתי לגלות שטעיתי. מאחורי דלת העץ ראיתי אנשים שיושבים
מאחורי שולחנות ומקישים על כפתורים במהירות. הוא הסביר לי שזה
העסק שלו אבל לא הבנתי בשביל מה האנשים האלה מקישים על
הכפתורים הללו. הוא לקח נשימה עמוקה והתחיל להסביר. "כשיצאתי
בגיל 18 מבית היתומים החלטתי לעשות מעשה, ניגשתי למבחנים
באוניברסיטאות שונות והתקבלתי לכמה מהן. התחלתי את לימודיי
באוניברסיטה אחת שמימנה לי את לימודיי בגין מצבי ובאמת סיימתי
וקיבלתי תואר. אני מתעסק בהיי-טק, במחשבים. אז כשהתחלתי ללמוד
זה היה תחום שעדיין היה בחיתוליו. הכרתי שם מרצה שאמר לי שאני
בעל כישורים וביחד איתי רצה להקים פרוייקט. להכין ספר
וירטואלי. ספר שלא באמת אפשר להחזיק בידיים אבל שאפשר לקרוא את
המילים רק מלהסתכל על המסך, ספר כזה שלא צריך להעביר עמוד אלא
ללחוץ על כפתור. הספר הזה הוא ה"אתר". יש המון אתרים היום
באינטרנט אבל מי שהחל להתעסק בכך בשורשים, זה היה המרצה שלי
ואני. כך העניינים התגלגלו, האינטרנט הפכה ממש לאימפריה. אני
הפכתי למיליונר. אלה הם העובדים של אחת מהחברות שלי. אני משקיע
בכל מיני תחומים, פותח כל מיני עסקים. אני רק מגיע לחתום על
מסמכים ובזה מסתיימת העבודה שלי. את העבודה הקשה שלי עשיתי כבר
מזמן". הסתכלתי עליו בהערצה. אדם שהגיע מהמקום השפל ביותר הפך
למיליונר. אנשים רגילים אפילו לא מגיעים למעמד כזה. לרגע גם
קלטתי שמיליונר אימץ אותי. אז איך זה שלמיליונר אין אישה
וילדים, משפחה? כזה הוא היה קוסטיה, מסתורי.
הסתכלתי עליו ושאלתי בחיפזון "אז למה אמרת למטפלת שיש לך
מאפיה?" והוא הסתכל עליי במבט כזה שרק הוא יכול "ומאיפה את
יודעת שאמרתי לה את זה?". השפלתי את מבטי והייתי נבוכה מאוד,
קורה שדברים נפלטים מפי. הוא ראה את הביישנות בפניי והוסיף "זה
היה מצחיק איך שציטטת לנו מאחורי הדלת ונפלת בפח. קלטתי מיד
שמישהו מקשיב מאחורי הדלת ולכן לא יכולתי להסתכן ולומר שאני
מיליונר. חוץ מזה אני לא מפיץ את זה לכולם. עדיף שיחשבו שאני
איש פשוט, עם עסק קטן כמו מאפיה מקסימום".
הוא כל כך הקסים אותי. תמיד היה לו מה להגיד, תמיד הוא ריגש
אותי. כבר מההתחלה היה משהו בלתי מוסבר.
שאלתי אותו באחת הפעמים למה אין לו אישה. הוא הסביר שהיו לו
כמה חברות, לא הרבה כי הוא בררן ולא כל אחת עונה לדרישות שלו.
כשהוא הפך למיליונר גם החיים שלו התהפכו והוא השתנה. עם כסף
מגיעים שינויים גדולים. לא יכולתי להבין איך כסף משנה בנאדם,
כנראה יש בו משהו קסום, ככל שיש לך יותר ניירות הקסם מתעצם?
התחלתי לחשוב על זה אבל הגעתי למבוי סתום.
שאלתי אותו מי היו החברות שלו. הוא סיפר לי על החברה הרצינית
הראשונה שלו. הוא אמר שהיא הקסימה אותו כבר מהמבט הראשון. הוא
פגש אותה בפינת רחוב כשהיה בדרך למרצה מהאוניברסיטה. היא ישבה
בבית קפה בחוץ, בקור אימים ולבשה עליה משהו מאוד קליל. הוא
סיפר איך הוא ניגש אליה ושם עליה את מעילו אפילו בלי לדעת מי
היא. הוא אמר שלא תדאג למעיל שהיא יכולה לשמור אותו לעצמה ואז
הוא הלך. הוא לא שמע ממנה ואף לא תיאר לעצמו שייפגש איתה אי
פעם. הוא פשוט המשיך בדרכו. לאחר שבועיים הוא קיבל שיחה מאישה
שלא הכיר וכששאל אותה מי היא, ענתה לו שהיא האישה מבית הקפה.
היא הסבירה שמצאה במעיל פתק עליו היה רשום טלפון והשם קוסטיה.
היא שאלה אותו אם זה הוא והוא ענה שכן. משם הכל היה היסטוריה.
הם נפגשו באותו בית קפה בחוץ, היא אמרה לו תודה על המעיל
והחזירה לו אותו. הם הכירו אחד את השני. מאז הם לא יכלו להעביר
יום אחד בלי להביט אחד בשני.
אחרי זה ראיתי שדמעה החלה לזלוג מעינו הימינית של קוסטיה
ומיהרתי לנגב לה אותה. אפילו לא שאלתי מדוע הוא בוכה וכבר הוא
המשיך לספר.
"היא הייתה האהבה הראשונה שלי. אהבתי אותה יותר מאשר את החיים
שלי. היינו מבלים יחד בכל הימים, יוצאים, מדברים שעות על גבי
שעות. אני לא מבין איך בכלל מצאנו נושאים לשיחה. היא הייתה כל
כך שונה ממני. היא הגיעה ממשפחה יציבה. אני הגעתי מבית יתומים.
לה זה בכלל לא הפריע מה שבהחלט הפתיע אותי. הפעם האחרונה
שראיתי אותה הייתה לפני 10 שנים. היא אמרה לי שהיא נכנסה
להריון ושיש לה בעיות רציניות בבית. הכל היה כל כך מבולבל ולא
מובן. כבר הייתי מוכן לקבל את ההריון שלה למרות שהייתי צעיר,
בן 21, הרגשתי שזה עוד מוקדם מדי להיות אבא, אבל בשבילה הייתי
מוכן להכל. אפילו באיזשהו רגע שמחתי, באמת רציתי בזה. רציתי
להיות אבא. אבל אז היא נעלמה לי. שמעתי שהיא הסתבכה עם סרסור,
הפכה לזונה וככל הנראה היא הפילה את התינוק או התינוקת".
הסתכלתי עליו במבט חנוק. מעולם לא ראיתי אותו ככה. בקלות כזאת
הוא סיפר לי, לילדה בת 10, על דברים כאלו. הוא ידע שאני מגיעה
מבית יתומים כך שדברים כאלו לא יפתיעו אותי כלל אז אפילו לא
חזר בו. הרגשתי צורך לגונן עליו, להגיד לו שהוא יכול לבכות אם
קשה לו, שאין צורך להחזיק את הדמעות, אבל רק הסתכלתי עליו,
במבט שאמר את הכל.
ראיתי שהיה לו צורך להמשיך ולדבר אז הקשבתי, "עד עכשיו אני
זוכר אותה. עכשיו כשאני מיליונר ויכול אפילו לממן בלש פרטי
לחקור איפה היא, אני מפחד. מפחד לגלות שהיא נשואה או שהיא מתה
בכלל. מפחד לגלות שמא היא הפילה את התינוק או שמא היא החליטה
להשאיר אותו, מה שכנראה הופך אותי לאב שלא הכיר את ילדו במשך
10 שנים. זה נוראי. הסיפור יכול להתגולל שוב. את מבינה? לא,
איך תוכלי להבין את בסך הכל בת 10. היית יכולה להיות בגילו של
ילדי. את מבינה עכשיו למה אימצתי אותך? את משלימה את החלל
החסר, את הלא נודע, את הילד שאני מפחד שיש לי או אין לי. אני
גבר ואני מפחד".
אז הוא אימץ אותי בשביל למלא חלל חסר? חשבתי שהוא רצה לעשות
מעשה טוב, אבל לא גיליתי שוב שהאנשים בעולם הם אגואיסטים.
אמרתי לו שאני תמיד אהיה אסירת תודה על כך שלקח אותי ואם אאלץ
להשלים לו חלל חסר, זה מה שאעשה. בדרך כזו או אחרת עליי לתגמל
אותו. ככה התחנכתי בבית היתומים, מקבלת דבר נותנת דבר. מידה
כנגד מידה.
עברו כבר כמה ימים מאז דיברנו על הנושא ומאיזושהי סיבה הוא עלה
שוב. נתתי לו להבין שחשוב מאוד שיעשה חקירה וימצא אותה אחרת
תמיד יחשוב עליה ותמיד יחיה בחוסר ודאות. בעיקר עם יש לו את
האמצעים לכך, שינצל אותם. אולי יגלה שיש לו בן שזה הדבר הכי
מדהים בעולם. לדעת שהבאת לעולם מישהו שמשנה את כל העולם רק
מעצם קיומו. כי הרי אנשים היא מעין שרשרת שמשפיעה אחד על השני.
כמו דומינו ראלי, מפילים את הראשון וכולם נופלים אחריו. בדיוק
הוא, הבן זה שיכול להיות לו או לא, הוא כזה שיכול לשנות את כל
התמונה. וכמובן היא, זאת שכבשה את ליבו, אולי גם היא תוהה היכן
אהובה כל השנים הללו.
אחרי שיחה שכזו הוא היה בטוח מה עליו לעשות. הוא הרים את
השפופרת, לחץ על המקשים וקירב את השפופרת לאזנו. התחיל לדבר עם
מישהו במעין שפת קודים ואז לפתע אמר, "תקשיב, אני צריך שתמצא
לי כמה שיותר מהר את אינה קוריציבה, כל פרט עליה חשוב, אל
תשלול שום דבר, תשיג לי כמה שיותר מידע. איפה היא, האם היא
נשואה, האם יש לה ילדים, הכל".
התרגשתי בשבילו, רציתי שהוא ימצא אותה. יותר מכל רציתי שיהיה
לו ילד, שאני לא אמלא לו חלל ריק. גם קיוויתי שיהיה לי אח או
אחות שמעולם לא היו לי. הייתי בטוחה שהוא לא יסלק אותי מחייו
גם אם יסתבר שיש לו ילד, כי אני מתחילה להכיר אותו, הוא פשוט
לא יהיה מסוגל לזרוק אותי סתם ככה, אני יודעת את זה.
הימים עברו, ימים של מתח נוראי. ראיתי את הבעות פניו שהסתכלו
בשקיקה על הטלפון, הוא ציפה לקבל שיחה מאותו חוקר או בלש שטלפן
אליו כמה ימים קודם לכן.
כל כך רציתי שהוא יהיה מאושר, היה לי צורך ממשי שהוא יהיה
מאושר ולא ידעתי ממה זה נובע בכלל.
אפילו כשאכלנו ארוחה ביחד, שמתי לב למהירות שבה הוא בלע את
האוכל כדי שיספיק להגיע לטלפון, שמצא יצלצל.
כמה זמן כבר אפשר לחכות. כמה זמן נמשכת חקירה. ואז במפתיע
הטלפון צלצל. הוא ענה, חיוך לא חיוך על פניו, מן הבעה לא
מוחלטת הייתה לו. הטלפון כמעט החליק מידיו, כי כפות ידיו החלו
להזיע בזמן שהחוקר דיבר אליו. פתאום הוא הניח את השפופרת, הביט
בי ואמר, "מצאתי אותה. היא חיה. אני אספר לך בדיוק מה הוא אמר
לי. היא נמצאת במרחק של 150 ק"מ מפה, אין לה ילדים שחיים איתה
אבל לפי המסמכים שהוא מצא היא ילדה תינוקת לפני 10 שנים. את
מבינה מה זה אומר? זה אומר שאני אבא לילדה. אז מחר השכם בבוקר
אני אסע אליה, עליי לנסות. זה הכל או כלום".
אמרתי לו שאסע יחד איתו אבל הוא טען שעליי ללכת לבי"ס שהוא רשם
אותי אליו. לטענתו בי"ס מצוין ועל כל בעיה שתתעורר אגש אליו.
לא ידעתי אם לשמוח או לא. בשבילו הייתי שמחה, בשבילי פחות.
בי"ס אף פעם לא בשורה משמחת.
מחר הגיע, המחר הוא כבר ההיום, קוסטיה מתארגן לנסיעה הארוכה
שלו ואני מתארגנת לבית הספר. "את הספרים ואת כל מה שתצטרכי
תקבלי שם. אפילו אוכל יתנו לך אז אין לך מה לדאוג. רק תדאגי
להכיר הרבה חברים, לא תהיה שום בעיה שיבואו לכאן לשחק איתך,
להפך. אל תתביישי במי שאת. תזכרי שאני אבא שלך וזה מה שחשוב
כרגע".
אבא. מצלצל כל כך יפה. אף פעם לא חלמתי שאומר אבא ואז בבת אחת
זה יצא לי, "אבא, תחזור מהר, בי"ס מסתיים מוקדם". הוא חייך
ושנינו יצאנו לעבר המכונית.
היום שלי בבית הספר עבר בצורה חלקה, אפילו חלקה מדי. הכרתי
ילדים חדשים. חברים הם עדיין לא, אבל הם ילדים נחמדים, חיים
במציאות הנוצצת שלהם. אין להם שום מושג מחיים קשים. הוא הגיע
לאסוף אותי והיה לו חיוך בזווית פיו. "אני... אני ראיתי אותה.
היא סיפרה לי הכל. יש לי ילדה בת 10, קוראים לה אינה בדיוק כמו
אמא שלה. בדיוק כמוך. היא סיפרה שהיא הסתבכה עם סרסור, אבל איש
אחד הציל אותה ועד היום היא חיה איתו כי היא אסירת תודה לו.
היא אמרה שהיא עדיין חושבת עליי. היא שמחה כשראתה אותי. היא
סיפרה לי על הבת שלנו אינה. היא אמרה שהיא נאצלה לתת אותה
לאישה שתטפל בה כי לא הייתה לה ברירה. אחרי זה מסרה אותה לבית
יתומים. אינה, יותר מדי צירופי מקרים. את מבינה על מה אני
מדבר?".
ניסיתי לחבר את כל הדברים ביחד ועד כמה שהכל נשמע נכון, הכל
היה הזוי מדי. איכשהו הכל לא התחבר לי ביחד, זה היה חלומי מדי.
"אתה אומר לי שאני הבת שלך, הדם שזורם בי זורם גם בך, זה מה
שאתה אומר?". הוא הביט בי באותו מבט נוגע, "כן, זה מה שאני
אומר".
ניסיתי לגלגל שוב את הדברים. קוסטיה הוא אבא שלי. אבא שלי הוא
קוסטיה. לאמא שלי גם קראו אינה, לחברה שלו קראו אינה, יש לו בת
שקוראים לה אינה. כל הסיפורים תואמים. "עכשיו רק נעשה בדיקת
DNA כדי לוודא זאת, אבל זה אות מאלוהים כשהגעתי ואימצתי אותך.
הוא מגלגל אותנו לידי דברים בלתי מוסברים".
הוא אפילו לא חיכה רגע וכבר מצאתי את עצמי בבי"ח כשמחט תקועה
בזרועי. עד מהרה יצאנו משם. שוב אותה ציפייה מותחת החלה, ימים
של ציפייה לכן או ללא.
עברו שבועיים בהם הלכתי לבי"ס, התנהגתי כרגיל, אבל בתוכי נשמתי
בערה מסקרנות. שבועיים כל כך ארוכים, אך אם זאת מה הם שבועיים
לעומת 10 שנים?
הגיע המכתב עם התוצאות. הם היו בידיו ולא הבנתי מדוע עדיין
אינו פתח אותו. הוא הביט בי ונתן לי את המכתב. הוא אמר, "קחי,
תעשי את זה את. אני לא מסוגל". חטפתי ממנו את המכתב קרעתי
וקראתי. "בדיקה זאת קובעת כי ב-99.63% יש ביניכם קשר דם".
הבטתי בו, אבא כבר קראתי לו, לכן לא יכולתי לחדש דבר. לא ידעתי
מה להרגיש. חשבתי אליו קירבה כבר מזמן, מן תחושה לא מוסברת.
מצד אחד מאוד שמחתי, אבל מצד שני ציפיתי שיהיה לי אח. עכשיו
אאלץ למלא את החלל החסר של עצמי.