הבעיה שלי לא הייתה אם להתאבד או לא, זה היה ברור לי, אפילו
מובן מאליו.
קמתי בבוקר וידעתי שזה מה שאני הולך לעשות.
הבעיה שלי לא הייתה כזאת, כלל וכלל לא, הבעיה שלי הייתה הרבה
יותר מורכבת מזאת, היא הייתה איך לעשות את זה.
ואני לא מדבר איתכם על 'איך' במובן השטחי של או לתקוע לעצמי
כדור בראש, או להטביע את עצמי באמבטיה, או לבלוע 36 כדורי
אספירין, בכלל בכלל לא.
אני מדבר איתכם במובן היותר רוחני של העניין.
ואם אתם שואלים את עצמכם עכשיו מה הקשר בין רוחניות להתאבדות,
כדאי שתפסיקו עכשיו לקרוא את הקטע הזה, כי אתם לא תבינו בכל
מקרה.
הבעיה שלי התחילה בשאלה הפשוטה של 'מה ההבדל?' או יותר נכון
'מה לעזאזל ההבדל?'
יהודים, נוצרים, מוסלמים, פאקינג בודהיסטים, מה לעזאזל ההבדל?
ושלא תבינו אותי לא נכון, אני לא חושב שיש בן אדם יותר אתאיסט
ממני.
באותו בוקר החלטתי לדחות את משאלת המוות שלי והתחלתי לחקור את
העניין.
חשבתי שזה לא משנה מתי אני אמות, אז אם כבר, אז כבר.
בלי קשר לאיפה שאני גר, יש שני רחובות מהבניין המתפורר שלי
כנסייה, כמו בכל פינה באיזור בכל אופן, אז דווקא בגלל זה
החלטתי להתחיל לחפש בית כנסת.
לבשתי ג'קט, הדלקתי סיגרייה ויצאתי מהדירה. היה מזג אוויר
מעולה, חורפי ומעונן, פשוט מושלם, יום מצוין להתאבד בו, חבל
שזה לא ייצא היום.
אחרי עשרים דקות ועוד שלוש סיגריות הגעתי למסקנה שאין לי שמץ
של מושג איפה לעזאזל יש בית כנסת בכל העיר המקוללת הזאת.
אז התחלתי לשאול אנשים.
למזלי זה עבד, בגלל שלא רציתי לזרוק יותר מדי זמן על חיפוש
עלוב אחר בתי כנסת.
נכנסתי לבית כנסת ורוח חמה וריח של שעווה חמה היכה אותי ישר
בפרצוף. אחד מהאנשים שעמדו בקצה בית הכנסת העיר לי על הסיגריה
והצביע על השלט של אסור לעשן.
ולמרבה ההפתעה אפילו לא מצאתי פח זבל מקולל אחד, שלא נדבר על
מאפרה, אז יצאתי החוצה וגמרתי את הסיגריה.
כשנכנסתי הוא הושיט לי את אחד הדברים העגולים האלה ששמים על
הראש וזרק אליי איזה חיוך מזויף.
שמתי את זה על הראש.
חיפשתי את הרב הראשי, והתפלאתי לראות שאין תאי וידוי בבית
כנסת הזה, ואולי זה היה הפתרון, אולי זה ההבדל בין היהדות
לנצרות?
עכשיו הייתי הרבה יותר להוט לחפש את הרב.
בקצה השני של הבית כנסת ישב איש די מבוגר, עם זקן לבן ארוך,
לקחתי הימור פרוע וניגשתי אליו, רק בגלל שהוא היה הבן אדם הכי
זקן פה, ולמרבה ההפתעה, הוא היה הרב הראשי.
חיכיתי שכל האנשים שהיו לידו התפנו, ושאלתי אותו על מה שעניין
אותי.
הוא לא ענה לי בגרוש.
בלבל לי את השכל על אלוהים, על עשרת הדיברות, על לוחות הבית,
על התורה ואפילו על ישו שהיה פעם יהודי ואז הרגו אותו.
חשבתי על כמה לבהות בכיור שלי באמבטיה יותר מעניין מזה, אבל
מה שכן, הוא היה בחור נחמד.
כיבדתי אותו והקשבתי עד הסוף, אמרתי לו תודה רבה והסתלקתי משם
כמה שיותר מהר.
דבר ראשון כשיצאתי הדלקתי סיגריה, ואלוהים, כמה שהיא הייתה
טובה.
עצרתי בדרך בסאב-ווי, קניתי סנדוויץ' טונה והמשכתי. חיפשתי
כנסייה; כמובן שזה לא הייתה בעיה.
כמעט נכנסתי עם סיגריה, אבל ברגע האחרון זרקתי אותה לפני
שנכנסתי ואפילו לא סיימתי אותה, כבר לא הייתה לי סבלנות.
איך שהדת משנה אנשים.
כשנכנסתי עצר אותי אחד הכמרים והצביע לי הראש, ואחרי בלבול של
כמה רגעים ומחשבות בסגנון 'מה לעזאזל הוא רוצה ממני?' קלטתי
שהוא מתכוון ששכחתי להוריד את ה... דבר העגול הזה מהראש.
קיפלתי אותו והכנסתי אותו לכיס.
נכנסתי לתא הווידויים הגדול ביותר, באמונה ששם יהיה אב
הכנסייה, ושוב, איזה פלא, לא טעיתי.
שאלתי אותו את אותה שאלה, מה ההבדל? הפעם בלי לעזאזל, כי אסור
לקלל בכנסייה, לא שאכפת לי, אבל מתוך כבוד.
הוא התחיל לדבר על ישו היהודי שוב, על הברית החדשה, על הנצרות
בעולם ועל יהודה איש קריות, איך הגענו לזה שהיהדות זה דבר
מרושע מהשטן אני לא יודע, אבל היינו שם עכשיו, אז אני החלטתי
לחזור על המשפט המאוד יעיל 'תודה רבה, להתראות', ועפתי משם.
הדבר הבא שקרה הוא מאוד פשוט - הדלקתי סיגריה, והתיישבתי על
ספסל רחוב מעבר לכביש מול הכנסייה.
התיישבתי מהסיבה הפשוטה שהגעתי למסקנה, שאין לי שמץ של מושג
איפה לעזאזל אני מתכוון להתחיל לחפש מסגד.
סיימתי קרוב לחצי חפיסת סיגריות ונשארתי תקוע באותה הנקודה.
ורגע אחרי זה הרגשתי נורא רע, ולא בגלל הסיגריות, למרות שזה
הגיוני להפליא, אלא בגלל העובדה שהתחוור לי לדעת שמישהו שם
למעלה רוצה שאני אתאבד, כי עברו לי מול העיניים חבורה של קרוב
לעשרה ערבים שנראו די מוסלמים.
אז החלטתי לעזוב את המחשבה שמישהו למעלה רוצה שאני אמות
ולעשות את הדבר הכי לא הגיוני שאפשר לעשות כאשר רואים חבורה
של מוסלמים אדוקים - עקבתי אחריהם.
הם עצרו בבית קפה קטן איפשהו בדרך והתיישבו לאכול.
החלטתי לנצל את ההזדמנות והזמנתי טוסט וכוס קפה.
הייתי צריך את הארוחה הזאת, ואת ארבע הסיגריות שעישנתי תוך
כדי.
אחרי הארוחה הספקתי לשתות עוד כוס קפה, ואז הם קמו והלכו.
לא הרבה אחריהם קמתי והתחלתי ללכת אחריהם, ושוב פעם, כנראה
בתור סימן שבאמת מישהו שם למעלה רוצה שאני אמות, הם הגיעו
למסגד שהיה איפשהו באמצע שום מקום מוחלט, והבנתי שאני אף פעם
לא הייתי מוצא את המקום הזה.
נכנסתי פנימה וחיכיתי שמישהו יעיר לי. לא הייתה לי סיגריה,
ולא שום דבר על הראש, אז נעמדתי וחיכיתי שמישהו יגיד לי שמשהו
לא בסדר.
אבל להפתעתי זה לא קרה, אז ניגשתי ישר לעניין וחיפשתי את
המישהו הזה שאחראי פה על העניינים.
מצאתי מישהו, ניגשתי אליו, זה לא היה הוא.
ראיתי מישהו מעשן בפנים, אז הדלקתי סיגריה והמשכתי לחפש, בסוף
מצאתי.
שאלתי אותו את השאלה, וקיוויתי שבפעם השלישית הוא ייתן לי
תשובה, ואני אוכל להתאבד בשקט, אבל כנראה שלא.
הוא התחיל לדבר איתי על מוחמד, על התרבות הערבית העתיקה בתבל,
על הנביאים הערביים ועל חמשת עמודי האסלאם.
הבעיה הייתה, שזה היה מעניין.
אז הצעתי לו סיגריה, שאותה הוא קיבל בברכה, והדלקתי אחת גם
לעצמי, והמשכתי לשבת שם כמעט שעתיים.
בסוף בירכתי אותו לשלום ולתודה ויצאתי.
עכשיו הייתי נוכח לדעת שיש לי בעיה חדשה.
אין לי רעיונות למי לפנות עכשיו.
אז התיישבתי שוב, החלטתי שאני רעב, אז הלכתי וקניתי כמה
קוראסונים במאפייה.
ובערך בקוראסון האחרון הבנתי שאם כבר אז כבר.
גם ככה אין הבדל.
באותו היום שלחתי שלושה מכתבים, אחד לרב, אחד לכומר, ואחד
לאיש מהמסגד, השייח'.
וציינתי תאריך, שהיה היום למחרת, ושעה, שהייתה מוקדמת מאוד
בבוקר ומשום מה קיבלתי את ההרגשה ששלושתם יגיעו.
כשעמדתי שם מול הבור וראיתי אותם, ידעתי שצדקתי, הם הגיעו.
עמדתי עם הגב אליהם, וחשבתי אם כבר אז כבר, הדלקתי את הסיגריה
האחרונה שלי, ושילמתי להם שיתחילו להתפלל כל אחד לאלוהים שלו.
עמדתי עם הגב אליהם והסתכלתי לשמים בפעם האחרונה, מתפלל לכל
האלוהים שלא יהיו שם למעלה.
הם לא הבינו כל כך מה קורה.
עמדתי עם הגב אליהם, שלפתי את האקדח, ויריתי כדור אחד בראש.
נפלתי ישר לבור.
כשהגעתי למעלה הבנתי שבאמת אין הבדל, הכול אותו הדבר.
איזה בזבוז זמן, חשבתי, הייתי יכול להיות פה כבר אתמול.
מילא, אם כבר אז כבר.