כבר אין אגדות.
כבר אין סיפורים.
מזמן נפטרו משוררי השירים.
שלגיה עזבה את שבעת הגמדים.
ואלו נפטרו זה באחר זה,
לאחר מספר חודשים.
אותה השלגיה מבית הגמדים
נטרפה ביער על ידי חיה נוראה.
אותה החיה מאגדת כיפה אדומה.
כיפה אדומה שנטרפה עליה דעתה
בבוקר יום קיץ את סבתא רצחה.
הצייד מרוב כעס ירה בכיפה,
והיא נשארה על הרצפה דוממה.
על הצייד החביב בדידות נגזרה,
כי נשאר בדד ביער לאחר שבזאב ירה.
ולכן לקח את נשקו וניקה.
ניקה את הקנה שבראשו שלו ירה.

כבר אין שירים.
כבר אין אגדות.
נגמר עידן השדים והפיות.
כולם נשכחו וזה כך ממשיך.
שכחו מדוע ולמה.
איך להמשיך.
הגיבורים יצאו למסע אחר.
בעולם שבו הסופר עוד חי וזוכר.
זוכר וממשיך לכתוב סיפורים.
לכל האנשים שבאותו עולם את דעתם נותנים.
מתעניינים בעלפים חדי-קרן ודרקונים.
כאן שכחו וכאן עוד הורגים.
באגדות ובסיפורים את דעתם לא נותנים.

נגמר עידן השדים והפיות.
פה נשארנו אנו.
באגדה של רוחות רעות.
אך אין אגדה זו מהשאר שונה.
כי אותה אגדה היא,
עם שינוי קל בעלילה.
עם התחלה מתוקה והמשכיות קסומה.
גם אותה הכריכה בסוף האגדה.
עליה נכתב 'הסוף המר'.
באותיות שחורות כעפר.
כותב שם הסופר האכזר.
שאת האגדה שאנו חיים בה,
סיים וגמר.