כשרגשותי בתוכי בוערים
וכמי- ים ביום של חורף
בתוכי הם סוערים.

כאשר חיי סביבי סובבים
ואני באמצע, לא יודעת
לאן פני מופנים.

בזמן שכל מעשי בחיים
עוברים לנגד עיני
ונראים כל כך הרוסים.

אז-
מתפלץ ליבי בתוכי
בניסיון את הכל להוציא
בניסיון להביע את הרגש-
לחיות את הכאב.

רוצה הייתי להיות מסוגלת לשיר
להביע רגשות בקצב איטי ומהיר
לקרוע מתוכי את כולי
בסילסולים נהדרים
ובקולות חרישיים.

רוצה הייתי להיות מסוגל לנגן.
שבשעות עצב קורעי לב
אוכל להפיג את הכאב.
לשפוך אותו ואיתו להשתפך
אל תוך נגינת שירים קורעי לב

רוצה הייתי להיות מסוגלת להלחין
לחבר תו לתו ואת קולותיהם להבחין
שאוכל גם אני להביע רגשות ומחשבות
בעולם של צלילים ואוקטבות
עולם המלא בקסם ומוזרויות

רוצה הייתי להיות ציירת
להביט על תמונה שאני יוצרת
ולדעת שזו אומנות לתפארת
הבולטת בנוכחותה המוזרת
ומצביעה על כשרונה של הציירת.

אך אלוהים לא חנן אותי
לא ביכולת לשיר שירים
ולא ביכולת לצייר ולהלחין.
גם לנגן אינני יודעת
ושמיעתי המוזיקלית מאוד צולעת.

יש לי רק יכולת אחת
שמוציאה אותי מתוך הקלחת-
קלחת של רגשות ומחשבות:
וזו היכולת לכתוב.

מילותי ושירי הן צרי לנפשי
הן כנחמה על כל שאין בי.
ובלעדיהם- אין אני אדם
אני סתם אחת מתוך כולם.