שום גבר שהיתי איתו לא הצליח להגיע אל כל כך הרבה פינות בגופי
בבת אחת כמו מטר ראשון של גשם שתופס אותי ברחוב. הגשם תפס אותי
בטיול של שישי בערב. היכן שאני גרה, שישי בערב, זה זמן שהדממה
משתלטת על האזור ומספר הגועל נפש שמסתובבים ברחוב מצטמצם כך
שיש לי יותר מקום לטייל. ניסיתי להתחמק מהגשם ולהיכנס מתחת
לאחד הבניינים, אבל התבקשתי לפנות את החניה, ואני לא ממש יכולה
ללכת בין הטיפות. ככלל, הטיפות, כשהן רואות אותי למטה, הן
מתקרבות אלי עד כמה שהן יכולות. אני בהחלט נרטבת בגשם יותר מכל
בן אדם ממוצע אחר. טיפות המים כמו מחבקות אותי ונצמדות אלי מכל
כיוון אפשרי. האמת היא שהן היחידות שמסוגלות לעשות זאת.
כשהייתי קטנה (בגיל, בגיל, רק בגיל...) עוד היה לי החלום שיום
יגיע ואני אהיה כמו כולם, אבל ככל שגדלתי (בגודל ובגיל)
והתפקחתי חדרה לראשי ההכרה שזה לא יקרה. כשאת ילדה שמנה וכל
הזמן אומרים לך שאת שמנה, אז כשאת גדולה, את כבר יודעת שאת
שמנה. זה לא מרפה. לאן שאני לא מסתכלת תמיד אני מוצאת עוד חלק
ממני שרק מחכה להראות לי שגם הוא גדול, בולבוסי וענק. יש לי
חלקים בגוף שהקשר שלי עימם הוא באמצעות פקס או ICQ, יש בי
חלקים שמנהלים אורחות חיים משל עצמם ממש כאילו היו ישות נפרדת.
לעיתים אני מרגישה שאני עושה דברים לא מתוך הרצון שלי אלא מתוך
הצורך של האיברים  השונים שלי לעצמאות. בשלב זה או אחר החלטתי
לנסות ולהיות עם גבר שמן. שמן וגבוה כמובן, שיהיה מספיק גבר
מבחינה כמותית לפחות. מה אני אגיד לכם, זה לא היה זה. נתחיל
בשער הגוף שלו, ואני לא מדברת כבר על הכמות, הצפיפות והאורך
שהיו הרבה מעל המצופה, אבל הוא כנראה לא חשב שכדאי אולי לחפוף
את כל החלקים האלה. שנית הוא לא היה מסוגל לעשות שום דבר במשך
יותר משתי דקות. כל שתי דקות יצאנו להפסקה יזומה. כשאת נמצאת
עם בן אדם בשביל משהו אחד, שאר הדברים לא ממש מעניינים אותך.
אבל הוא הרבה להג מתוך מחשבה מוטעית שאם אני שמנה אני גם בטח
מטומטמת. שלישית, הוא התקשה במציאת הזין שלו בין קפלי השומן,
וכשהוא מצא אז הוא לא ממש ידע מה לעשות ונאלצתי לעשות חלקים
נרחבים מהתהליך בעצמי. הגשם עדיף. הוא לא נגעל ממני, נקי יותר,
שותק באופן יחסי וגם מגיע לכל מקום, קפל ונקודה.



שמנה.