הוא ישב על ידה וניסה להסביר לה:"תראי מירי,אני גיל וזו
רונית.שלום". היא לא הגיבה רק ישבה שותקת ולא ענתה. "היו הרבה
גשרים בפילדלפיה", היא הפטירה בסוף ביבושת, "אני אכלתי הרבה
מרורים,אתה יודע." היא לא מבינה.הוא חשב. הרופא אמר שכדאי
להצחיק אותה. "תקשיבי,יש לי בדיחה לספר לך,פעם טיילתי לי
להנאתי ברחוב ו...

מירי קטעה את דבריו, "צחוק,צחוק,צחוק", היא ענתה וגיחכה
להנאתה."מירוש", הפעם רונית ניסתה את מזלה, "אתמול הייתי אצל
גדי והוא מסר שהוא מתגעגע אלייך, ושאל מתי יוכל לבוא לבקר.
"מירי חייכה חיוך מריר, "גדי,גדי,גדי,הגיבור של הספר איה
פלוטו, למה את חושבת שאני קוראת את איה פלוטו?" רונית הרימה
מבט מאוכזב אל גיל ואז אמרה:"זה לא יילך גיל ,היא ממילא לא
תבין."

"מירי", הפעם גיל היה על סף ייאוש. "תראי אני חושב שאת צריכה
קצת לצחוק מדי פעם. יש לי הזמנה לסדנא של צחוק על שם דוקטור
פיליפס, את רוצה לבוא?"זה היה הקש ששבר את גב הגמל. מירי קמה
ממקומה בזעם:"מה אתם חושבים שאני סתם זקנה מוגבלת, שאין לה מה
לעשות בחיים?אה?" הפעם זה היה תורם של גיל ורונית להיות
מופתעים. "תראי מירי", גיל אמר,"אנחנו בסך הכול ממלאים אחרי
ההוראות של הרופא,הוא אמר שאסור לך להיות עצובה במצבך."

מירי נראתה כמי שהצער עומד להכריע אותה:"אני כל-כך רוצה לדבר
עליו, על בעלי היקר ואתם לא מוכנים לשמוע אותי. אז איך אתם
מצפים ממני לדבר על דברים אחרים,ועוד רואים אותי בתור כזו שלא
מבינה. אוליי אתם הם אלה שלא מבינים אותי, עם כל הפסיכולוגייה
ההפוכה שלכם והיחס העדין בכפפות המשי שאתם מתייחסים אליי. אני
אגיד לכם מה יכריע אותי, העובדה שלא מקשיבים לי שלא נותנים לי
לבטא את עוצמת הצער שאני חשה, את האובדן והכאב שלי זה מה
שיכריע אותי."

"אנחנו כל-כך מצטערים." רונית אמרה וגיל הוסיף: "אם תרצי,את
יכולה לשפוך את צערך בפנינו."  "הוא היה כל-כך נדיב." מירי
אמרה ודמעות זלגו מעיניה, "הייתי כל-כך מאושרת איתו."

"לא ידעתי שהיא כל-כך מבינה עדינה ורגישה", רונית אמרה לגיל
כמה שעות לאחר מכן שהיו בדרכם למכונית. "כן" ,גיל הסכים איתה,
"ולחשוב שאנחנו עם הפסיכולוגיה ההפוכה שלנו, כמעט הרסנו הכול.
הם הסתכלו אל השמיים. הם יכלו לראות את הלבנה מחייכת אליהם.
כן, הם קלטו את המסר: מירי מבינה הכול.