שמישהו יאמר לי שעשיתי בחירה נכונה, שזה בסדר לוותר,
למה אף אחד לא אומר לי שאני עושה דברים בסדר? שאני חכמה ? למה
כולם חושבים שאני יודעת את זה,
למה הם חושבים שאני יודעת משהו?
אני לא, חמודים, אני לא יודעת כלום, אני צריכה שיקחו אותי
לפעמים ויגידו לי "נוגה, אני גאה בך, עשית את הדבר הנכון" או
אולי "נוגה, את תראי שהכל יהיה בסדר",
למה אף אחד לא מרגיש שאני צריכה את זה, למה אף אחד לא חושב
שאני זקוקה לניחומים כמו כולם. שאני לא בטוחה במה שאני עושה.
למה?
למה?
למה?
אני לא יכולה לומר להם את הצורך הזה, שייאשרו אותי, שיגידו
שאני בסדר. הם לא מבינים שאני פורצת הרים כדי שאני אוכל לומר
שאני בסדר, שעשיתי כמיטב יכולתי, שאני לא מקבלת לא כתשובה,
שאני מקבלת כל כך הרבה לא שאני תמיד מחפשת את הכן,
שאני מקבלת בתוכי כל כך הרבה לא שאני מרגישה כאילו אני חייבת
לעצמי את הכן,
כי אם אני לא אשבור את הקיר אני אהיה בן אדם אפור כמו כולם,
שאני מיוחדת, ואני חייבת לעשות יותר מכולם כדי להראות להם את
זה, כי אחרת הם לא יבינו,
כי אחרת הם לא יבינו.

כן למדתי על עצמי לאחרונה שאני באמת לא משתפת אנשים בבעיות
שלי. אני סוג של מישהי שחושבת שגם לאנשים אחרים יש צרות, וחבל
להעמיס עליהם רק את שלי. זו לא דרך נכונה לחשוב, אני יודעת,
אבל אני לא יכולה לתקן את זה. בסוף יוצא שאני מתמודדת עם
הבעיות שלי לבד, ואני בסדר עם זה, אבל לפעמים אני מבקשת שמישהו
ישאל אותי אם הכל בסדר איתי. אני לא חושבת שלחברות שלי לא
אכפת, אני פשוט לוקחת הכל כל כך בקלות שבטח הן חושבות שאין לי
צרות בחיים. אני מנסה לטפח את הצד הזה שלי בחיים, כי אני יודעת
מניסיון שצריך בחיים מישהו שייקח הכל בקלות.
כעס זה רגש אמיתי, רגש מציאותי יותר מאהבה, לכן קל לנו יותר
לכעוס מלאהוב, יותר קל לשנוא ויותר קל לזלזל.