ושמעתי. כל הזמן חשבתי לעצמי למה הערתי את המתים. כמובן, כאשר
האדם מת  במהירות שכזאת, וקוברים אותו מיד לאחר מכן, רק מתבקש
פתרון לתעלומה- מה קרה? איך הוא מת בלי להשאיר דבר, מלבד
דמעות?
איך דבר כל כך יפה, יכול להעלם בכיעור כה גדול, ושאז יצפו
מכולם לבכות מעל קברו ויתפללו לעילוי נשמתו. איני יכולה לעשות
כן. כאשר דבר כל כך יפה נעלם, צריך לפחות להבין למה. כאשר אושר
כל כך גדול נהפך לייאוש, תהום גדולה, מן הראוי לבדוק.
אך עדיין, להעיר את המתים. גם אם אכסה זאת במילים רבות ויפות,
עדיין הפעולה תהייה בעלת אותה משמעות. לפעמים עדיף הייאוש מאשר
מה שתוכל למצוא. הסיכון הוא, שתמצא דבר מכוער יותר ממה שאי פעם
חלמת.
לקחתי את הסיכון, ושרפתי. את שניהם שרפתי. אני איני קשורה בזה,
ואיני נפגעת.
כשאושר כל כך גדול נהפך לייאוש, תהום גדולה, מן הראוי לבדוק.
לבדוק איך אפשר רק לחפור עמוק יותר את הגופה, ולכסות אותה
באלפי קילומטרים של חול. שלא תתגלה יותר לעולם. הבעיה היא,
שכדי למחוק את הזכר, אצטרך גם למחוק את הזוכרים. ולכל זוכר
שנרצח, יהיו זוכרים אחרים.
אם כך, הלא עדיף פשוט לפתור את התעלומה, או לתת לזמן לעבור. לא
לרפא את הפצע, להשכיח אותו. תעלומה בלתי פתורה יכולה להישכח,
אך מעצמה, היא לא תיפתר לעולם.
אם כך, רציתי להעיר את המתים. אך לא הצלחתי. הצלחתי גבלה
בהזכרת המתים בלבד. ועכשיו הם זוכרים, אך גאוותם מונעת מהם
להסכים להוציא את הגופה.
גאווה מטופשת, האין הם מבינים שהם פוגעים רק בעצמם בכל המצב
הזה?
כל דברי הטעם שבעולם לא יעזרו. הייאוש, כאשר הוא בא,  גורם לך
לסגור את שערייך, למצוא מפלט לגאוותך הפגועה.
כאב,
עצב,
אכזבה,
לאף אחד לא אכפת מאהבה,
החיים לא הוגנים, גם אנשים לא. כולם משחקים באותו משחק מלוכלך.
הם לא מבינים, הם כלל לא מבינים.....
גאווה,
תקווה,
עקשנות,
הכל גובל בטיפשות,
הכל גובל באובדן,
הכל כאן.
אז ניסיתי להעיר את המתים. אי ההצלחה שרפה את שניהם. ורק גרמה
להם להרים את אפם מהייאוש, ולסגור שעריהם בפני האהבה.
אני לא מבינה, איך דבר כל כך יפה נעלם, והם אפילו לא רוצים
לברר למה.
הוא רוצה זמן- היא רוצה לשכוח. אילו רק יכולתי לצרוח באוזניהם,
ששניהם עיקשים לשווא. הייתי רוצה להוציא שוב את הגופה מהקבר,
וששניהם יעזרו לי. נסתכל על פניו היפות של המת, ואני אלך בשקט
בשקט, כשהם יתחילו את הקינה הגדולה, ביחד.
וכשהם יסיימו, אני אחזור, ונחפור רק עוד קצת, ונכניס אותו שוב
לקבר. אך כאשר הוא יורד, באלונקה מלאה בפרחים חדשים ויפיפיים,
כולם יראו שינוי קטן.
חיוך קטן בקצה שפתיו.    
המשמעות של האהבה איננה שכחה. היא זכירה, וכאב, אך לא אובדן.
הרגש הזה, שמור למתים. האהבה אינה אובדן, היא החמצה, אך אינה
אובדן. היה טוב וטוב שהיה. וגאוותם העיקשת רק אומרת ההפך, היה
טוב, אך רע שהיה. לא האמנתי שאפשר להגיע למצב שמתחרטים על
אושר. כאשר זה קורה, זה אומר רק דבר אחד. חייבים להוציא את
הגופה, וחייבים להסתכל לה בפנים. לברר, מדוע היא מתה.
הם פחדנים, הם מפחדים לדעת מדוע כל זה קרה. הם מפחדים לראות,
שעודנה יש אהבה. אחרת, מדוע שיהיה להם אכפת.
אהבה, מושג כל כך עלום. כל כך נורא.
אהבה, היא גם וויתור על הגאווה, את זה הם לא מבינים. כאשר
השליח צועק מחוץ לשער את החדשות, הם לא מבינים מילה. אך להכניס
את השליח לתוך המבצר מסוכן מידי.
עדיף לא לדעת, מאשר למות מחדש. והוא ימות מחדש, אך ורק אם נגלה
את האמת. אך כאשר יש אמת, יש גם את מרפה הזמן. התעלומה יכולה
להישכח, אך לא להיפתר מעצמה.
בשביל זה, צריך שניים.