כל כך צעירים, וכבר יודעים פירוש מוות. מסתכלים קדימה ורואים
את סבא, סבא מתחת לאדמה, סבא שמעולם לא ראו. יש צפירה, והם
יודעים שהם צריכים לחשוב על סבא, אבל הם מסתכלים על הדשא
ומחכים שזה ייגמר, וכשאומרים ראובן גל הם יודעים שזה היה סבא
שלהם, אך זה לא אומר להם דבר. כל כך צעירים, וכבר מבינים פירוש
אובדן. פיסת אדמה קטנה, שם כולם מתו טרם זמנם. יהודה הגיבור
שהסתער לנגד הערבים שניסו לכבוש את הארץ, יהודה הגיבור שיישאר
צעיר לנצח. תמר היפה, שניסתה לחבוש חייל באמצע שדה פתוח, על
תמר לא יפעלו לעולם פגמי הזמן. שרון שמת בעת מילוי תפקידו,
ועודו בן 20. בן 20 כבר 18 שנה. הם רואים סבים וסבתות, הורים
ומורים, חיילים ומתנדבים, פגועים ופצועים שלבסוף מצאו מחנה
משותף, אובדן. והאימהות לא באות לטקס, כי קשה להן, והאבות
לובשים משקפי שמש בצל, והאבן הקרה מזכירה להם מה שלא יקרה עוד.
זה קורע את נפשם, המחשבה על יקיריהם שהיו אמורים להתחתן, להיות
בעלי משפחה, ולעמוד לצידנו ביום הנורא, שבו הם מראים לילדיהם
חברים. יאיר שנרצח על ידי בדויים איבד את אישתו, שעכשיו נשואה
לרפי איתן, והם חיים בשלווה. יאיר אשר לו אנדרטה, ומלאי חברים,
יישאר תמיד כה חיי בזיכרונם, אך כה מת, כל כך מת.
ראי אדמה כי בזבזנו את דמנו כל כך, כי את חשובה יותר מכל.
ניצרי אותו אדמה, שימרי על גופו, שלם, יפה, בילתי מנוצח, כפי
שהיה פעם.
והילדים לא ייראו יותר את סבם, או את דודם, והם לא מבינים
מדוע, ובאותה דקת צפירה כל אחד שואל עצמו מדוע. אני מסתכל על
ראובן ויאיר ושרון ושואלת מדוע. והם לא עונים לי, גם הם לא
יודעים מדוע