הקדמתי לפגישה בכמעט 20 דקות, כמובן שהוא כבר חיכה לי שם.
"חיכית הרבה זמן?" אני שואל.
"לא. בדיוק הגעתי" הוא משיב בחיוך.
בשתי הפגישות הראשונות שלנו הגעתי בדיוק בזמן, בפגישה הקודמת
הקדמתי ב10 דקות, בכולן הוא כבר ישב נינוח עם כוס קפה מלאה
ורותחת ביד.
"שניגש לעניין?"
בוודאי"
אני לא אשעמם אתכם בפרטים של העסקה, אם אתם לא עורכי דין
לענייני חברות גם ככה לא תבינו כלום ואם אתם כן, אני בטוח
שתעדיפו להשאיר את העבודה במשרד.
דיברתי אולי 15 דקות ברציפות מדגיש כל סעיף בחוזה, כל הזמן
שדיברתי הוא רק בהה במבט חולמני באיזושהי נקודה מעל הראש שלי
אבל ידעתי שהוא מקשיב לכל מילה.
סיימתי לדבר והייתי מאוד מרוצה מעצמי, הוא עוד בהה בנקודה
המסתורית כמה שניות ואז עבר להתבונן בי לכמה שניות נוספות.
כשהחל לדבר סוף סוף זה היה בקול מאוד החלטי.
"בוא אני אספר לך סיפור קטן" הוא אמר, ועכשיו היה תורי לבהות
בקיר שמולי ולנסות לשמור על מבט מתעניין, שמעתי כבר את כל
הסיפורים בעבודה שלי תמיד איזה סבא הקים איזה עסק אחריי
איזושהי מלחמה.
החכמה היא ללמוד לנתק רגשות כשאתה בפגישה מסוג זאת.
שלבסוף הוא סיים את הסיפור שמתי לב שצצה לו דמעה קטנה בזוית
העין, זה הולך להיות קשה חשבתי לעצמי, אבל אסור לי לוותר,
החבר'ה בשפיגל לפידות כהן ושות' בחיים לא יתנו לי לשכוח את זה
אם אני לא אסגור את העסקה הזאת ועורכי דין לענייני חברות
יכולים להיות מאוד אכזריים לפעמים.
ניסיתי את כל השיטות על מנת לשכנע אותו למכור, להיות נחמד,
להפחיד אפילו איזה משהו עם העיניים שראיתי איזה מאלף נמרים
עושה פעם בערוץ 8 אבל כלום לא עזר, הפוץ הנוסטלגי   הזה לא זז.
בסוף נשברתי, צריך לדעת בחיים גם מתי לוותר וזה ללא ספק היה
אחד מהמצבים האלה.
בדרך לחנייה התחלתי לחשוב על כל הדברים שהוא אמר ועל הנאמנות
הזאת לעסק המשפחתי.
העובדה שאני לא קיבלתי שום עסק בירושה לא אומרת שהנכדים שלי
לא צריכים לקבל, עם המצב בארץ בטח תהיה איזושהי מלחמה בקרוב,
למה לא לעזוב את המשרד ולפתוח איזה משהו שאני באמת אוהב.
כשהגעתי למרצדס שלי כבר ידעתי שאני לא הולך לעשות שום דבר ממה
שחשבתי עליו, הנכד שלי יקבל ממני ורטס אורגינל ומזומן במקום
עסק משפחתי, רק דבר אחד עוד הפריע לי בקשר לכל הסיפור הזה,
מנשה מהנהלת חשבונות ייעשה לי את המוות על הנפילה של העסקה.