החורף היה קר אז, קר מאד. הפרחים שקפאו בשלג שימשו מלכודות
לדבורים תמימות, כשבנחתן עליהם התנפצו לאלפי שברירים יהלומיים
שהבהיקו בשמש החשופה. לדבורים לפחות היו כנפיים כך שאובדן
האחיזה הפתאומי תבע מהן רק עוד מעט זמזומים ונפנופים מהירים
בכנפיהן הזעירות. מה תעשה נמלה, חשבתי, שתטפס לתומה על הצמח או
תושם עליו מידו של ילד חקרן, האם היא תשרוד את הנפילה, אולי
מהפרח הזה כן ומזה לא, ובכל אופן לא היו פרחים רבים כל כך שעוד
עמדו להם זקופים ולא נחבאו מתחת לשלג, נסתרים למי שמסתכל רק
מעל לפני השטח. שכן מתחת, שם מתרחש האקשן האמיתי, כך אומרים
בספרי הטבע, אבל אני מעולם לא העזתי להפריע להם בשלוותם או
באי-שלוותם, ובכלל, מעט נבירה ומה שמתחת הוא מה שמעל, אף פעם
לא אוכל להסתכל על הכל בסביבה הטבעית, בלי להפוך את הסביבה ללא
טבעית במבטיי הסקרניים וחסרי הבושה. בילדותי, כשהחורפים היו
אימתניים הרבה יותר, העצים גבוהים יותר, והנמלים; גם אז הן היו
מאד קטנות- הייתי מתהלך על השלג, ואולי בעצם שט, רגליי טבועות
עמוק בפנים, ונושף לכל עבר אש לבנה-שקופה של הבל קר, כמו דרקון
מרושע, מהסוג שלא חס אפילו על נסיכות חסרות ישע. עוצמה רבה
הייתי חש, ילד קטן שהוא בעצם דרקון ענק שכולם מפחדים ממנו.
ממני לא פחדו, אבל על אף זאת אף אחד לא התקרב אליי. מאד
הצטערתי בשביל הדרקונים, והבנתי אותם, חיים לבדם בטירה בלי
לעשות כלום כל היום, חוץ מלנשוף אש, שזה מאד מעניין בשביל ילד
קטן לעשות פעם בחורף, אבל זאת לא תעסוקה לחיי-דרקון, שהם גם
במקרה מאד ארוכים.