התעוררתי עם כאב ראש נורא וטעם מר בפה. כשפקחתי את עיניי,
ראייתי הייתה מטושטשת ולא הניחה לי לראות דבר ממה שהיה
מסביבי. הרגשתי יד גדולה הנחה על עכוזי הערום ונשימות חמות
ושקטות על עורפי. הרמתי את ראשי וניערתי אותו, מנסה להיפטר
מהכאב. לא רק שזה לא עזר, אלא הפך לגרוע יותר. הבטתי הצידה אל
אותו האדם ששכב לידי, עם פניו צמודות לשלי. לתדהמתי הרבה זה
היה גבר. גבר כבן שלושים, עם פנים רזות ועצמות לחיים גבוהות.
היה לו אף נשרי שבלט מפניו כמקור. חוץ מהאף הוא נראה נאה
למדי. היו לו ריסים שחורים וארוכים ושער שחור הצבוע לאדום.
שפתיו המלאות היו מפושקות מעט ונראו מזמינות. 'מה? על מה אני
חושב?' הרגשתי שהמוח שלי מלא בעשן ומערפל לי את כל ההיגיון.
הורדתי את ידו מעלי באיטיות, נזהר שלא להעיר אותו. קמתי
מהמיטה וניסיתי למצוא את התחתונים שלי. בגלל כאב הראש, רק
אחרי מספר דקות ירדה עלי ההבנה שזה לא הבית שלי. 'איפה אני
לעזאזל?' שברי זיכרונות של מוזיקה רועשת והרבה אנשים רוקדים
הבזיקו במוחי. ניסיתי לחשוב בצלילות למרות הסבל. כתפי היו
תפוסות ורגלי רק בקושי החזיקו אותי מליפול. לבסוף מצאתי
תחתונים כלשהם. לא הייתי בטוח אם הם שלי או של הגבר שעדיין
ישן. התיישבתי על המיטה וניסיתי ללבוש אותם. אחרי כמה
ניסיונות רגלי נכנסו לחורים הנכונים ומשכתי אותם מעלה. שוב
הבטתי בגבר הערום והישן, מנסה להיזכר אם אי פעם פגשתי אותו.
'לא, זה לא יעזור'. החלטתי לצאת במסע חיפושים אחרי האקמול.
יצאתי מהחדר מתנדנד ומחזיק את ראשי שאיים להתבקע לשניים.
הלכתי לכיוון לא ידוע לאורך המסדרון הלא מוכר. לפתע משהו נתקע
ברגלי וכמעט מעדתי. ראייתי התבהרה בינתיים, אבל בכל זאת לא
שמתי לב לזוג שישן על הרצפה. גבר ואישה ישבו בחצי שכיבה על
הרצפה מחובקים וישנים. גם אותם לא הכרתי. פסעתי בזהירות
מעליהם, מנסה לא לדרוך על רגליהם.
כשהגעתי לסוף המסדרון, גיליתי שאני עומד מול גרם מדרגות
לולייניות. זה היה כבר יותר מדי בשבילי. עם יד אחת אוחזת את
המעקה והשנייה תומכת בראשי, ירדתי מדרגה מדרגה, בדרך חולף על
כמה אנשים ישנים בתנוחות שונות ומשונות. 'מה הלך פה?' ניסיתי
להבין. 'למה כולם ישנים?' זחלתי לעבר משהו שנראה לי כמו חדר
האמבטיה. פתחתי את הדלת וגיליתי שאלה שירותים והם תפוסים
על-ידי שלושה טיפוסים מחשידים שהעדפתי להתרחק מהם במהירות.
התנדנדתי עוד כמה מטרים הצידה ומצאתי את דלת האמבטיה פתוחה.
נכנסתי פנימה בצעד לא יציב ופתחתי את הארונית שמעל לכיור,
מחפש נואשות אחר משכך כאבים. חוץ מכלי גילוח וכמה בקבוקים עם
נוזלים לא מובנים, לא מצאתי דבר שיעזור לי. נאנח בתסכול,
פתחתי את המים, רכנתי מטה והכנסתי את ראשי מתחת לזרם הקר.
לאחר מספר דקות כשכבר התחלתי להרגיש את השכל שלי קופא, שמעתי
קול חרחור לצידי. מרוב הפתעה, משכתי את ראשי מעלה במהירות
וספגתי מכה חזקה מהברז. נאנקתי בכאב כשהתיישרתי והבטתי הצידה
לכיוון שממנו בא הקול. עם ידי המשפשפת מאחורי ראשי את המקום
הכואב. בתוך האמבטיה שכבו כמה גפיים וראשים סבוכים זה בזה. לא
בדיוק הבנתי כמה אנשים שכבו שם, אבל היה ברור שאחד מהם נחר
והבהיל אותי.
מתוסכל עוד יותר ועם ראש רטוב, יצאתי מחדר האמבטיה ודידיתי אל
הסלון שהיה זרוע בגופות של אנשים ישנים.
ליד הספא הבחנתי בפרצוף מוכר ומשום מה מוכה. מאור שכב, נשען
בפלג גופו העליון על הספה וישן שנת שיכורים. דידיתי אליו,
נתקל בדרך בשולחן נמוך שעמד בקרבת מקום.
"מאור," פניתי אליו ולא זיהיתי את קולי. הוא היה נמוך וצרוד.
"מאור, מה קורה פה?" תפסתי את שולי חולצתו הלא מכופתרת, הרמתי
אותו מאט והתחלתי לנער בחוזקה. "תתעורר כבר!" התחלתי לאבד את
הסבלנות.
בתגובה הוא רק מלמל משהו מקוטע על זה שהוא עוד לא שיכור
והמשיך לישון.
"מאור, יא חתיכת כלב, תתעורר כבר!"
"אל תצעק." שמעתי קול מנומנם מאחורי.
הסתובבתי וכמעט הפלתי את חברי הישן. הנחתי את מאור בחזרה
לרצפה והתמקדתי בגבר הערום שדיבר. 'זה אותו האחד שישן איתי.'
חלפה המחשבה במוחי והעבירה בי רעד שאת טיבעו לא הצלחתי לקבוע.
"אתה עוד תעיר את כל הבית עם הצעקות שלך." נזף בי.
"מצטער," התנצלתי. "זה הבית שלך?"
הוא צחק ואחר כך התקרב אלי, עדיין מחייך, "אתה כזה חמוד כשאתה
מתנצל."
"אהה... אני..." לא ידעתי מה להגיד. הראש שלי עדיין נטף מים,
כאב ומנע ממני לחשוב על משהו הולם.
"אתה נראה סובל." קבע הגבר ונעמד ממש מולי.
באופן אינסטינקטיבי נרתעתי לאחור, מעדתי וצנחתי על הספה
בפישוק איברים. הגבר הזר שוב חייך.
"כואב לי הראש."
"בטח שיכאב לך. היית צריך לראות כמה אלכוהול הצלחת להכניס
לתוך עצמך."
"אני לא שותה!" מחיתי בתוקף.
"אני לא אתווכח אתך. רוצה משכך כאבים?"
"כן."
הוא סימן לי לעקוב אחריו והחל לעלות במדרגות בחזרה לחדר שלו.
"אני לא מאמין שעשיתי את כל הדרך רק בשביל למצוא את עצמי שוב
בחדר הזה." אמרתי אחרי שלקחתי שני כדורי אקמול ולגמתי מהמים
שהוא הושיט לי. "תגיד, כדאי לי לשאול מה הלך פה אתמול בלילה?"
"באת לכאן עם החבר שלך, השתכרת, הקאת על עצמך, הפשטנו אותך
והשכבנו לישון." אמר תוך כדי שהוא מתלבש.
"זה באמת מה שקרה? ושום דבר חוץ מזה?" שאלתי, מופתע.
"הרי זה מה שרצית לשמוע, לא?" ענה בחיוך מסתורי.
"מכוער אחד, מה עוד קרה?" התפרצתי בכעס.
"אתמול לא דיברת כך." הוא התיישב לידי והביט בי. "אתמול הייתי
הדבר הכי יפה שפגשת. לפחות כך אמרת."
"אני אמרתי כזה דבר?" נבהלתי. "בטח הייתי שתוי." הבטתי בו,
'מה כל-כך יפה בו?' שאלתי את עצמי. 'סתם מכוער עם אף ענק.'
קבעתי את פסק הדין. "יש לך עיניים כחולות." שמעתי את עצמי
אומר. "לא ראיתי את זה קודם."
הוא חייך וקירב את פניו לשלי.
"הי!" הדפתי אותו בגסות. "רק אמרתי שיש לך עיניים יפות. זה לא
אומר שאני רוצה להתנשק אתך."
"כחולות." תיקן אותי. "אמרת שהן כחולות."
"אז מה?" ניסיתי להעמיד פנים שזה לא מפריע לי. "כחולות, יפות,
זה אותו דבר. בכל מקרה, איך קוראים לך בכלל?" שיניתי את הנושא
בחדות.
"מור."
"טוב, מור. היה נחמד לבקר כאן ותודה על האקמול, אבל אני חושב
שעכשיו אני אלך." התלבשתי וכבר התכוונתי לעזוב את החדר. באמת
שהתכוונתי לעזוב, אבל משהו משך אותי להסתובב ולהביט בו פעם
נוספת. פניתי לאחור וראיתי אותו משתרע על גבו על המיטה, עדיין
לא לובש חולצה ורוכסן מכנסי הג'ינס שלו פתוח. הוא הביט בי
והניח את ידיו אל מאחורי ראשו.
"אתה הולך?" שאל בקול מתפנק כשנמתח והשמיע קול מגונה.
"כן." אישרתי, אבל המשכתי לעמוד.
הוא הרים את גבותיו בשאלה.
"אני הולך, אני הולך." אמרתי בתוקף, ובמקום זאת התקרבתי אל
המיטה והתיישבתי.
מור המשיך להביט בי במבטו חסר המצפון. מבט שקרא לי. הנחתי את
ידי על חזהו והעברתי אותה עליו.
"אתה חם." קבעתי.
בתשובה הוא השמיע גניחה שכמעט גרמה לי לגנוח בעצמי.
בלי ששמתי לב לכך, יד גלשה לעבר מכנסיו והחליקה אל תחתוניו.
לאט לאט מיששתי את איברו שתפח והזדקף. גניחותיו הפכו לתכופות
יותר ונשמותיו למהירות יותר. פיו היה פתוח מעט כמו אז, כשישן.
ליקקתי את שפתי היבשות, מנסה להירגע ולהתחיל לחשוב צלול.
"תן לי." שמעתי אותו אומר בזמן שהתיישב ורכן לעברי. רציתי
למחות, אבל לא הספקתי. לשונו החליקה על שפתי.
"אני לא נמשך לגברים." מלמלתי פיו נצמד לשלי, אבל הוא התעלם
מדברי והמשיך לנשק.
לקחתי את כתפיו בשתי ידי והרחקתי אותו ממני בעדינות. "אני לא
הומו." אמרתי ברצינות.
"אני מאמין לך."אמר ורצה להתקרב שוב.
"אני לא צוחק." המשכתי להחזיק אותו במרחק מה ממני.
"גם אני לא." הוא סילק את ידי ממנו ונישק.
מצאתי את עצמי שוכב מתחתיו ומתנשק איתו בזמן שהוא מפשיט אותי
מבגדי שרק זה עתה הספקתי ללבוש. שפתיו החליקו על צווארי ואחר
כך על החזה שלי, עושות את דרכן אל הפטמות.
"אתה תזיין אותי?" שאלתי, ספק חושש ספק סקרן.
"אם זה מה שאתה רוצה..." הוא נפרד מהפטמה שלי והביט בעיניי.
"מה קרה אתמול?"
"הסקרנית הורגת אותך, מה?" הוא התגלגל מעלי ונשכב לצידי, מביט
בתקרה. "אתמול בערב הגעת עם החבר שלך לכאן, ערכתי מסיבה. על
פי מה שמאור אמר לי, היית מדוכא ממשהו והוא הביא אותך כדי
שתשתחרר קצת."
בזמן שהוא דיבר, ניסיתי להיזכר ממה הייתי כ"כ מדוכא ובלי
ששמתי לב לכך, נצמדתי קרוב יותר אל הגבר המוזר הזה.
"רק הגעת וכבר התחלת לשתות בלי הפסקה." המשיך. "בהתחלה החבר
שלך לא ניסה למנוע ממך להטביע את צערך, אבל כשראה שאתה מגזים
בצורה מדאיגה, החליט ש'די'. אבל לקראת אותו הרגע, כבר הספקת
להשתכר והפכת לבלתי נשלט."
"והוא חטף ממני מכות..." השלמתי את התמונה במוחי.
"כן, המסכן, לא ידע מה הוא יכול לעשות וניגשתי לעזור. אחרי
הכל, זה הבית שלי ולא רציתי שהמסיבה תהרס. כשראית אותי,
נרגעת." הוא השתתק והביט בי.
הפניתי את ראשי אליו וראיתי שהוא מחייך. "לא, אל תגיד לי
שהתחלתי להימרח עליך."
"ההגדרה שלך עדינה מדי... התנהגת כמו זונה מהרחוב."
הרגשתי את עצמי מסמיק. "אתה יודע מה, בוא נדלג על הקטע הזה."
ביקשתי ממנו.
"התקרבת אלי בצעד לא יציב ו..."
"די!" קטעתי אותו. "אני לא רוצה לשמוע!" התיישבתי ובהיתי לפני
במבט לא ממוקד. "עשיתי לעצמי פדיחות, נכון?"
"למה אתה חושב כך?" גם הוא התיישב.
"כי כולם הסתכלו איך שאני מנסה להפשיט אותך."
"אני רואה שנזכרת."
"כן." נאנחתי.
"אל תדאג, כולם יודעים שהיית שיכור." אמר וחיבק את כתפי.
נשענתי לתוך המגע שלו. עיניי נמלאו דמעות בזמן שהזיכרונות
התחילו להציף אותי. נזכרתי איך הייתי שבור מההבנה שלא נותר לי
עוד זמן רב ושהווירוס מכרסם במערכת החיסונית שלי. מאז שנודע
לי שאני חיובי לא רציתי כלום, הייתי מדוכא וגם לא סיפרתי לאף
אחד. נזכרתי איך שמאור ניסה לעודד ולקח אותי למסיבה כלשהי
בטענה שהוא לא מכיר שם אף אחד ולכן צריך אותי איתו, אבל האמת
הייתה שהוא רצה להשכיח ממני את כל העסק. איך שהגעתי לסיבה
וראיתי את הוודקה והבירה, לא הפסקתי לשתות. נזכרתי איך שראיתי
את מור ופתאום רציתי אותו. כמות האלכוהול בדם עשתה את שלה.
התנפלתי עליו וניסיתי לקרוע את בגדיו מעליו. הוא תפס אותי
והחזיק קרוב אליו עד שלא הפסקתי להיאבק. אז הוא לקח אותי
למעלה לחדר שלו. התמונה של איך שהשאיר אותי בפתח והלך להדליק
את האור של המנורה הקטנה שליד המיטה, צפה במוחי. איך שדידיתי
לתוך החדר והתיישבתי בכבדות על המיטה. ראיתי איך הוא מוריד את
החולצה הקרועה שלו ומתכוון לשים על עצמו משהו אחר. נזכרתי איך
שאמרתי לו שהוא היצור הכי יפה שפגשתי ואיך שהוא הסתובב והתקרב
אלי. מעכשיו הכל נראה כמו חלום, הבגדים העפים, הגוף הלח שלו,
שפתיו על עורי, לחישותיו השקטות ומעבירות הרעד.
התמונות הבזיקו במוחי במהירות עצומה ולפתע נחרדתי. הרמתי את
ראשי מכתפו והבטתי מבעד לדמעות בגבר הזר שהפך לכל-כך קרוב.
קולי היה צרוד ונשמע יותר כמו לחישה בזמן שאזרתי אומץ לומר
בפעם הראשונה:
"אני חיובי..."