הוא פרש את המפה על שולחן העץ שבסלון שלהם. יואב בלע את רוקו.
כל דרום אמריקה נפרשה פתאום לרגליו, כל העולם, כל האפשרויות
שאי פעם נולד בנאדם וחלם עליהן, כאן, בהישט ידו. הוא מצמץ.
הסיכות הצבעוניות נראו פתאום זוהרות, הוא שם לב, ודניאל ליטף
באצבעו כל אחת מהן, מעביר את ידו לאורך הקו האדום שסומן מעל
השרטוטים המצוירים- יוצר את המסלול המתוכנן.
"זה יהיה אדיר, לא?"
יואב שתק. זה יהיה אדיר, כן, אבל לא בשבילי. הוא הביט בעיניו
המתרגשות של דניאל, ולא ידע מה להגיד. כל הנאום שתכנן מראש
כאליו נמחק ממוחו. איך הוא מסוגל לשבור את הלב שלו ככה? איך
ינפץ חלום שעבדו עליו ביחד, ותכננו כ"כ הרבה זמן?
הוא נזכר בשיחת הטלפון המוזרה מאתמול. מטבעו היה יואב שתקן,
אבל אתמול הוא פשוט נאלם דום למשמע קולו של אביו, שנזכר לפתע
לתפקד כאב אחרי כל השנים.
דניאל כנראה לא שם לב לאלף המחשבות שרצו במוחו, כי הוא המשיך
לדבר, וחזר בפעם האלף לחודשים האחרונים על התכנית.
"אנחנו נוחתים בניו יורק, ואז 10 שעות עד לטיסה לבואנוס
איירס, ונראה את ניו יורק, פאקינג ניו יורק, יואב!" עיניו
הפכו מזוגגות והוא שקע בחלומות, "האמפייר סטייט בילדינג,
והטיימס סקוור, וכל האורות, והכוסיות, וואי..."
בסדר, דניאל, אני לא טס. אני לא טס, אני לא טס. שלוש מלים כ"כ
קצרות שפשוט לא יוצאות לו מהפה.
"ואז כמובן בואנוס איירס," דניאל אמר, בניסיון עלוב לחקות
מבטא ארגנטינאי, וצחק, "עם כל הצ'יקס והאוכלים..." הוא פרץ
בצחוק. יואב חייך חלושות ובטנו התהפכה.
הוא הרגיש כמו הבודהיסטים במזרח שלא משתמשים בשריר מסוים במשך
שנים, ואז הוא מתנוון. מיתרי הקול שלו כאליו לא היו שם, נשטפו
בבוקר יחד עם משחת השיניים.
"דניאל..." קולו היה צרוד.
"חכה, חכה, אחי, רק התחלנו," דניאל קטע אותו בהתרגשות. עכשיו
יבואו הטרקים, ידע יואב. "כאן יש טרקים, הכי יפים בכל היבשת,
באמא שלי..." דניאל אמר, ויואב ידע שזה נכון. הוא המשיך לדבר,
אבל יואב כבר לא הקשיב. גוש נתקע לו בגרון. הוא נזכר בכיתה
ז', איך ישבו שעות ותכננו את הטיול הזה, שנמצא עכשיו ממש
מולו, לא מושג. נזכר איך במהלך השנים הטיול פותח ושונה, ואיך
ההתלהבות שלהם ממנו רק גדלה. והנה עכשיו, סוף סוף הם סיימו
יב', סוף סוף הטיול יצא לפועל... דווקא עכשיו אבא נזכר. דווקא
עכשיו הוא החליט לתת לי צ'אנס.
"...מחרתיים, אני פשוט לא מאמין שאנחנו טסים מחרתיים!" דניאל
נשם נשימה עמוקה.
"רוצה קפה או משהו, אחי?" דניאל קם לכיוון המטבח, שהיה מסודר
במין בלאגן שכ"כ אפיין את הבית של דניאל.
"מה?" יואב התעורר, "אה... לא תודה גבר."
דניאל נעלם במטבח ויואב התיישב על הספה וטמן את ראשון בידיו.
דניאל יבין, ניסה לשכנע את עצמו, דניאל יבין, הוא יבין שזאת
האפשרות היחידה שיש לי, הוא הרי יודע שאין לי עתיד פה בארץ,
בלי שקל על התחת, בלי משפחה, בקושי עם תעודת בגרות...
על מי אתה עובד, אמר קול אחר בראשו, מה אתה חושב שהוא יגיד,
"אה, סבבה, אני פשוט אלך ואגרוס את כל ההכנות לטיול שעבדנו
עליו פאקינג שש שנים. תהנה בספרד, אני באמת שמח שאבא שלך הציב
אולטימטום, נדבר שוב בעוד כמה שנים, נעשה מסיבת קונפטי עם
השאריות של הטיול, הא?"
נדפקת קשות, יואב. סיכם הקול.
"נדפקתי קשות." לחש.
"מה?" שאל דניאל שבדיוק חזר מהמטבח עם שני ספלים. "הכנתי לך
גם, כי ידעתי שתרצה ברגע שתראה את שלי." הוא חייך, וגם יואב.
כמה טוב הוא מכיר אותי.
אולי דניאל בכל זאת יצא לטיול, גם בלעדיו. אולי בדרך חזרה הוא
אפילו יעצור בספרד, ויואב יראה לו את הבית שאבא שכר בשבילו,
ויעשה לו סיור באוניברסיטה, ודניאל יספר לו סיפורים מהטיול,
ואולי גם לא יתאכזב כ"כ עכשיו, ואפילו יהנה...
"אז מה... יהיה כיף הא?" דניאל אמר מעל ספל הקפה.
"יהיה בנזונה." אמר יואב.