אמרו שהוא מאושר, אמרו שהקריירה שלו נסקה, הגיעה לגבהים חדשים
שאליהם לא ציפה להגיע. אמרו שיש לו ילדים מוצלחים ואישה נפלאה
ותומכת. מזל שאני בתור אותה נפלאה ידעתי יותר טוב.
כשהתחתנו, אומר את המשפט הבנאלי ביותר המתבקש, לא ידענו כלום
הוא היה החבר הראשון שלי, אחרי עשרות פעמים שיצאתי עם בחוריםעל
החיים. אבל מי יודע משהו עליהם? גם אדם גוסס לא מבין אותם.
שפסלתי במהירות בטיעון של חוסר התאמה או שרצו דבר אחד בלבד.
עד שהוא הגיע והחלטתי שהפעם אני אגרום לזה לעבוד כי מטבלה
מסודרת של יתרונות מול חסרונות הוא היה מושלם בשבילי. ומלבד
זאת, מי שמע על בחורה בת עשרים וארבע שעוד לא הייתה לה מערכת
יחסים שארכה יותר משלוש פגישות? אז בחרתי להסתיר שאני לא
נמשכת אליו, לא לראות את נטייתו לזלזל בדעותי, להתעלם מהאופן
בו הסתכל על בחורות אחרות גם בנכחותי, להכחיש את העובדה
שלעולם לא אוהב אותו.
אבל מערכת היחסים נגררה לאורך שנתיים ארוכות במהלכם לא פעם
פיתחתי קראשים על גברים מהסוג שרק ילדות בנות שש עשרה מתאהבות
בהם: נשואים באושר, מבוגרים בעשרים שנה, בוסים או סתם הרבה
מעל הליגה שלי. והם תמיד היו מושלמים, איתם בטוח הייתי
מאושרת, לו רק היו זורקים את המגבלות שמונעות מהם לחיות חיי
אושר איתי.
ואז בטיימינג מדיוק, ישר אחרי שהקראש התורן שבר לי את הלב,
הוא הציע לי נישואים. תוך כדי בהיה משותפת בטלויזיה הוא העלה
את ההשערה, והסכמתי.
וכך חלפו להן השנים, מביאה ילד לעולם, מנהלת רומן עם הבוס.
מגיעה עם בעלי לכנס, מבלה לילה עם הברמן בבית המלון. שולחת את
הילד לכיתה א', מאיימת על הבוס בחשיפת הרומן.
ואולי הוא ידע כל השנים, ואולי זו הסיבה שהשתיקות ביננו הפכו
סוערות יותר ויותר. אולי זאת הסיבה שיכל לנשק אותי בפראות
ולפתע לחדול ולהביט בעיניי במבטו העצוב.
אתמול חזרתי מפגישת עבודה בביתו של השכן בשעת צהריים וראיתי
זוג מזוודות שחורות ליד הדלת לידן הוא עמד כשעיניו אדומות.
מילמל כמה משפטים בסגנון - "לא יכול ככה יותר", "אוהב אותך
יותר מידי" ו-"תתקשרי שתוכלי להתכוון כשאת אומרת שאת אוהבת
אותי". אמר, ונשא את מזוודתיו אל מחוץ לדלת כשהוא סוגר אותי
מאחוריה.
והיום אני פה למעלה, מביטה אל הכביש מגישה את הרגל הרועדת
ועיניי דומעות, ספק על מי שאשאיר מאחוריי, ספק על מה שאשאיר
לא נעשה.
אחרי שהיום הזה יעבור אולי איכשהו אדע אהבה.