ג'וני רוצה להתחיל לבשל, מתעניין מאוד ברזי המטבח היפני,
המינימלסטיות משתלטת עליו. ג'וני זורק הכל מהדירה, הוא נהיה
מינימליסטי. הבגדים, הטלוויזיה, מכונת הכביסה ועוד מפלאי
העולם המערבי הכל נזרק או נתרם לנזקקים. ג'וני נהיה
מינימליסטי.
בערך אחרי כחודש התחיל לבשל אוכל יפני בצורה שיטתית, חתך מעט
גזר, מעט תפוחי אדמה קטנטנים, הרבה אפונה ועוד יותר הרבה אורז
לבן. בערבי שישי, בכל זאת שמר על צויונו היהודי, החליט להכין
מגש סושי עם אורז דביק, ירקות ומעט סלמון, הכל עדיין מושתת על
עקרונות המינימליזם היפנים.
הכל עבד בצורה טובה, מעבר לאוכל בריא, חייו של ג'וני נהיו
שקטים ומלאים יותר, הריקנות של המינימליזם מילאה אותו. משפט
המפתח שלו היה "זו ריקנות הכד שבה אנו ממלאים מה שנרצה".
ג'וני באמת הרגיש יותר טוב, וכל סובביו שמו לב לכך ושיבחו
אותו על כך, במהרה נהיה פופולרי הרבה יותר ממה שהיה לפני
ההפיכה המינימליסטית השקטה שלו.
ערב שישי, אחרי שטיפת מגש הסושי וניגובים אחרונים של וואסבי
ירוק מהצלחת, התלבש בחולצה לבנה פשוטה ומכנס בד אפור-שחור
ויצא העירה עם חבריו. בעת בילוי בבית קפה יפני בעיר פגש ג'וני
בבחורה עיראקית, כל כך יפה. היו פניה מלאים תכשיטים שהבליטו
בדיוק את המקומות הנכונים, איפור מעט מוגזם אך בכל זאת במידה.
אחרי שיחה, פילוסופית מעט, היה אפשר להבחין שבין ג'וני
לעיראקית היה ניצוץ אהבה קטן.
עבר חודש, חודשיים והקשר רק הלך והתחזק, התפתחה אהבה, ובסופו
של דבר עברו לגור ביחד, ליתר דיוק, ג'וני עבר לגור בדירתה של
העיראקית.
יום שישי, ג'וני לובש כיפה, חולצת שבת חגיגית, מכנס שחור
ומכובד. כוס יין כשר בידו והוא מקדש על היין. על שולחן השבת
היה פרוש אוכל מכל טוב ארץ ישראל, או שבמילים אחרות - מכל טוב
עיראק.
ג'וני התחיל לבשל אוכל עיראקי.