כשביקשתי שתעזוב אותי הייתי רצינית.
לא ביקשתי שתלך לכמה רגעים, אפילו לא לשעה- שעתיים, ו אז
תחזור. ביקשתי שתעזוב, תלך רחוק. חשבתי יותר לכיוון חללית
ומאדים. כן, כזה רחוק.
אבל אתה עקשן. עמדת והסתכלת עלי. ראו לך בעיניים שאתה חושב אם
ללטף או להגיד משהו. ואני סתם חשבתי על איזה אידיוט אתה. באמת,
בשיא הכנות, פשוט חשבתי על זה שזאת טעות.
כשאני אומרת טעות אני מתכוונת אליך, כמובן. לא לזה שהיינו יחד
ולא לריב המטופש. טעות מהסוג שלאבא נקרע הקונדום או שאמא פשוט
לא חשבה על זה. כזאת טעות חשבתי שאתה. זאת טעות שנבראת.
הלכת לכיווני ואני סתם המשכתי לעשות פרצוף מעוצבן. בעצם, לא
סתם. הייתי מעוצבנת.
ניסית לחבק אותי ואני הרבצתי לך. נתתי לך אגרופים בחזה ואתה
עמדת בשקט וחיכית שאני אפסיק. זה נראה לרגע כאילו ניסית לספוג
את כל העצבים שלי לתוך החזה כדי שלי יהיה יותר טוב כשאני
רגועה. אני באותו רגע קיוויתי שתעצר לך הנשימה. לא כמו שנעצרת
הנשימה מהלם או מכעס. פשוט קיוויתי שתחנק ותיהפך לכחול על
השטיח הפרסי החדש.
"אני שונאת אותך", סיננתי. ואתה הסתובבת בשקט ויצאת מהבית.
"אז... נדבר.." לחשת וסגרת את הדלת.
אני חושבת שבאותו רגע קיוויתי כמו שלא קיוויתי בחיים, שתדרוס
אותך משאית. אולי אחת של זוגלובק, אולי כזאת גדולה שמפנה את
הזבל.
אז פתחתי את הדלת והוצאתי את הראש כדי להציץ. לא כי התגעגעתי
ולא כי פחדתי שבאמת תלך הפעם. באמת שלא. סתם חשבתי ששמעתי רעש.
ואתה עמדת שם עם דמעות בעיניים והסתכלת עלי במין מבט כזה של
כלב רחוב. כל כך רציתי שתמות אז התקרבתי וחיבקתי אותך חזק.