שלום, אני קיר. קיר לבן, רגיל, עומד לי בחדר מרובע רגיל, עם
כסאות, שולחן, חלונות. יש קירות שיגידו שהחדר הזה נקרא "כיתה",
אבל לדעתי זה די משעמם לקרוא לחדר נפלא כזה בשם כה אפור,
"כיתה".
אני זוכר, פעם אחת נכנס מרצה לכיתה והתחיל ללמד. המרצה היה איש
גבוה, רזה, עם משקפיים עגולות אשר הלמו אותו כמו פסטרמה שתקועה
בין שיניה של דוגמנית. אני מכיר את המרצה הזה טוב, הוא היה
מלמד כל יום שני והסטודנטים מה זה לא סבלו אותו. בזמן שהמרצה
כתב משהו על הלוח, החליט אחד מהסטודנטים לזרוק על המרצה עגבניה
אשר הכין מבעוד מועד. ראיתי אותו מחכה לרגע הנכון, מניף את
היד, העגבניה עפה באוויר וכעבור חלקיק שניה מותח במיוחד...
פספסה את המרצה, אך פגעה בי. אני לא זוכר מה קרה אחרכך, אבל
אני זוכר טוב מאוד את מגעה המלטף של המנקה הסקסית שליטפה אותי
עם מטלית וסבון במשך חצי שעה. אחחח, היו זמנים...
ובערב, בערב, אל תשאלו מה קורה פה מדי פעם. השולחן הזה, הוא
הכי בר מזל שבעולם. מדי פעם, הרבה אחרי שהשמש שקעה והבניין
התרוקן, מגיעים לפה סטודנטים, ללמוד. הם יושבים, מתווכחים,
מעתיקים שיעורי בית, ובסוף, נשארים פה זוג סטודנטים. וואי וואי
וואי, אל תשאלו מה קורה אחרכך, אבל לא סתם השולחן הזה לא מדבר
הרבה.
פעם, כשעוד הייתי צעיר, בכיתי על גורלי המר, שנועדתי לעמוד פה
לנצח, להפריד בין חדרים ולתמוך בתקרה. אז עוד לא הבנתי איזה
מזל יש לי. האנשים האלה כל הזמן מתרוצצים, מחפשים אחר האושר,
באים, הולכים, בוכים, צוחקים, ממהרים כל הזמן לאנשהו, אבל אני,
אני עומד פה, נהנה מהחיים, מי שבא - ברוך הבא. מה אני צריך
לרדוף אחרי החיים, אם הם באים אליי? טוב לי פה. ולכם?