קטנה שלי, יפה שלי, ילדה שלי,
אפילו שאת יותר גדולה ממני (גם בגודל וגם בגיל) אני מרגישה
צורך לקרוא לך ילדה שלי,
מרגישה צורך לחבק אותך בחיבוק גדול, למחוץ חזק-חזק ולא לעזוב
לעולם, מרגישה צורך להגן עלייך למרות שאת הגיבורה מבין שתינו.
אני רוצה לשמור עלייך מכל פגע וכל רע, מכל דבר שיכול להרוס
אותך,
אם זה מבחינה חיצונית ואם זה מהבפנוכו שלך.
אנחנו מכירות מעט זמן, את צודקת, אבל אני מרגישה כאילו אני
נושמת אותך כבר נצח שלם או אולי אפילו שניים, שני נצחים, יש
כזה דבר בכלל?
אני מניחה לעובדה הזאת רגע, לא אכפת לי בכלל לפני כמה זמן
הכרנו, איפה הכרנו, איך הכרנו,
מה שחשוב לי זו ההרגשה, וזו ההרגשה הכי טהורה והכי מספקת
שהרגשתי אי פעם, שיצא לי לחוות אי פעם.
כמו ילדה קטנה במפעל של ממתקים, אני נפעמת כל רגע מחדש,
מהצבעים, מהריחות, מהצורות השונות, מהיופי שלך, מהיופי שלנו
ביחד, ממה שאנחנו מצליחות להפיק ביחד.
כשאני איתך אני שומעת מנגינה בראש, אני שומעת צלילים שאולי
אפילו בטהובן או באך לא יכלו ליצור, אני שומעת את המנגינה
שלנו, המנגינה שלנו שלא תיפסק לעולם, שתישאר נצורה (לפחות
בלבי) עד סוף העולם ואולי אחריו.
אני נהנית לנשום אותך, אני נהנית לחוות איתך חוויות של ילדות
שמעולם לא יצא לי לחוות, אני נהנית לחוות איתך חוויות בוגרות
שאולי זה אפילו לא הגיל לחוות אותן עדיין, אני נהנית לשחק
איתך משחקי אגו ומשחקי כבוד, אני נהנית להעמיד פנים שאני
מישהי אחרת לפעמים, אני נהנית לגלוש עם המוח שלי למקומות בהם
רק את ואני נמצאות - במקומות שמבחינתי מסמלים אך ורק חופש
ושלווה, אך ורק אהבה, כי זה מה שאת ואני צריכות, יקרה שלי.
יש רגע קסום, בכל פגישה איתך, שאני אוהבת לצאת מהגוף שלי לכמה
רגעים, לראות את שתינו מהצד, ולראות איך משניה לשניה אנחנו
פורחות ונהיות אחת של השניה, אפילו יותר מהרגע שלפני היציאה
מהגוף.
אני אוהבת לצאת מהגוף שלי, לעמוד בצד ולראות איך אנחנו יפות
ביחד, איך אנחנו מתחברות אחת אל השניה במבטים, במגעים,
במילים...
אני נהנית לראות אותך פורחת ומחייכת, לחשוב שלפני שהגעתי היית
שונה, לחשוב שבאיזה שהוא מקום אני זאת שמטפטפת לך טיפות של
מים שעוזרות לגדילה שלך, פרח שלי.
אני נהנית לטפח אותך ואת האהבה שלנו,
אני נהנית לחשוב שאין לזה סוף, לחיות במין אופוריה כזאת,
להגיע אלייך, שקט שלי,
להחזיק לך את היד ולא לעזוב לעולם, להסתכל לך בעיניים הירוקות
היפות האלה, לצלול ולשכוח מהכל, להגיע לנקודה של אור לבן, של
שקט, לתהום עמוקה, לנקודה של אינסופיות.
אני אוהבת את העובדה שאת שלי, שאני שלך, שיש לנו משהו בידיים,
משהו שאפשר להתעסק איתו, לגדל אותו אם נרצה ולהרוס אותו בשניה
אחת אם זאת תהיה משאלתה של אחת מאיתנו.
אני כל כך רוצה להעביר לך מילים, אך אני לא יודעת איך למסור
לך אותן בצורה שתביני ומוחך לא יגלוש לכוונות אחרות, שלא יסטה
מהכוונה האמיתית של המילים שלי.
מעולם לא הייתי מתארת לעצמי שזה מה שיצא משילוב של שתינו
ביחד.
מן הרגשה של ניצוצות באוויר, הרגשה של קסם, הרגשה של גורל,
הרגשה של מיקום נכון, כמו החתיכה המתאימה בפאזל, בדיוק במקום
הנכון, בדיוק מה שאני צריכה, בדיוק מה שעושה לי טוב, בדיוק מה
שמשלים אותי.
את ההפך מהאני שלי, ומצד שני את בדיוק אני.
זה מצמרר אותי לשמוע מחדש כמה אנחנו דומות, ומפתיע אותי לשמוע
כמה אנחנו שונות, כמה אנחנו מחדשות אחת לשניה, כמה אנחנו
משלימות אחת את השניה, כמה שמה שאנחנו מרגישות זה הדדי.
אמרתי כל כך הרבה במכתב הזה,
ואפילו 'אני אוהבת אותך' אחד לא נכתב כאן,
אז שתדעי לך, שבכל פעם שאני אומרת 'אני אוהבת אותך',
אני מתכוונת להגיד את כל מה שכתוב למעלה, ומעבר.
ושתדעי לך, שבכל פעם שאני אומרת 'אני אוהבת אותך', אני רוצה
לבכות ומרגישה את הדמעות עולות לי לחורים של העיניים, אני
מרגישה כאילו שהלב שלי עולה על רכבת הרים - למעלה - למטה, אני
מרגישה כאילו שהעולם שלי הרגע התפוצץ לרסיסים וקם מיד על
הרגליים, כמו גדול.
הנפש שלי צריכה את הנפש שלך, הן צריכות ללכת יד ביד תמיד, ככה
רשום בשמיים, ככה אני מבטיחה לך שיהיה תמיד, כל עוד תרצי.