פנינה

זה היה יום חורפי קר וגשום למדיי, אבל לה לא היה אכפת.
היא שכבה במיטה ושתתה כוס קפה חם ומהביל. לפני כמה דקות עוד
ירד גשם. עכשיו הוא הפסיק. היא רצתה שהוא יחזור. כי כשהגשם
יחזור היא תחשוב שהדמעות שלה הן רק כמה טיפות גשם שנשרו להן
ברכות על לחייה. היא החלה לצחוק... איזה משפט פיוטי למראה כה
לא חינני. תמיד בסרטים, היא חשבה, כשאישה בוכה יורדות לה שתי
דמעות משורטטות היטב, היטב כמו זוג פנינים, כמה כיווצי עיניים
וריטוטי ריסים כדי שהצופה יחשוב שאותה השחקנית "נקרעת" מבפנים.
אך לאחר דקה של כיווצים כאלה ומעט נחמה מהשחקן הנוסף, עיניה
יהיו שוב מאופרות בקפידה, לבנות ומחייכות.
כן, היא חשבה, פתטי! כי הרי במציאות העגומה שלה ושל כולן
הדמעות לא יפות ולא מושלמות. שוב יורד גשם. היא הרגישה, פתאום,
שהעצב גדול מדיי בשבילה. חיוך הבליח על שפתותיה בין הדמעות.
מחשבה חלפה במוחה "אצלי הדמעות זולגות כמו שאדם הצריך לשירותים
פותח את זרם המים כדי להשתחרר בקלות... רק שאצלי הדמעות יורדות
עם הגשם וזה כלל לא רצוי".  
יפה היא אמרה. מצא חן בעיניה הדימוי אך הוא נועז מדיי כדי
לספרו לתלמידיה. הם אומנם נראים גדולים אבל הם קטנים וילדותיים
במציאות. היא לא רצתה שדימוי זה יעורר בקרבם גלי צחוק.
היא לקחה לידיה ספר שהתכוונה להראותו בשיעור הבא. ספר קטן הוא
היה אך מה שהתחבא בו היה פנינה ממש. זה מצחיק כי הרי שמו של
הספר הוא פנינה. וכל הסיפור שבספר עוסק בה. היא אהבה להתבדח.
גם עם עצמה. הרי לא היה לה אף אחד אחר להתבדח איתו. היא הניח
האת הספר.דווקא רצה לעלעל בו מעט אך ויתרה. אין לה מצב רוח
לעוד סיפור עצוב.
היא קמה ונעמדה מול הראי. היא לא אהבה את מה שהשתקף משם. אישה
צנומה ולא גבוה במיוחד. שיער שחור שהיה יכול להיות מלא ויפה אך
היא לא טיפחה אותו כבר כמה זמן. זמן רב מדיי. הפנים. פניה
השתנו. לפנים היא הייתה בחורה יפה וענווה לכל הדעות. והיום, סך
הכל בת שלושים וחמש, כבר רואים קווצות שיער לבנות יותר. היא
הרגישה זקנה. רק דבר אחד נותר לה. העיניים. היא תמיד חשבה
ש"תקצירו" של האדם נמצא בתוך עיניו. אפשר ללמוד הרבה מהעיניים.
ועינה היו רכות וכחולות כמו הים. רק עיניה שמרו לה אמונים. היא
התקרבה לראי כדי לראות רק את עיניה. כן הן עדיין יפות אך בכל
זאת משהו שם השתנה. "התבגרתי?" היא שאלה את עצמה בקול. היא
הסיתה את עיניה מהראי ומבטה נתקל בתיקה. תוכנו היה מפוזר, לא
כהרגלו. מזלה היה שהמנהל אהב אותה ואביה היה מורה להיסטוריה עד
לא מזמן בבית הספר. כמה ימים היא כבר החסירה? שישה? אולי עשרה?
היא כבר הפסיקה לספור את הימים. זה לא טוב. היא ניגשה אל התיק
והוציאה מבחן. היא רפרפה עליו במהירות והחליטה "ילד זה לא יקבל
יותר משמונים וחמש. אני בטוחה שהיה מסוגל ליותר!". כבר זמן רב
לא ראתה את הכיתה שהיא מחנכת. לא, היא לא תוכל ללכת מחר, היא
עוד לא מספיק בשלה. היא חזרה למיטתה. הקפה כבר נהייה קר. הנה
הגשם חזר. הוא חזר. היא פתחה את החלון. רצתה רק אוויר. קור
נעים התפשט על עורה. היא הצטחקה. בסרט שעליו דיברה היא הייתה
בוכה יחד עם הגשם. טיפות הגשם המתוקות היו מתערבבות עם דמעותיה
המלוחות. אך איך זה הגיוני אם היא התקינה גג נגד גשם לכביסה
שלה לפני שבוע ואף טיפת גשם לא יכולה להרטיב אותה או את
הכביסה? רק לפני שבוע עברה לכאן. עם בעלה כמובן. היא בוכה כבר
במוכניות בלי לחשוב בכלל על מה. הרי סתם היא לא בוכה! אבל למה
היא בוכה כבר? האם על התבגרותה והתכערותה בטרם עת? או על זה
שאין לה כוחות לראות את תלמידיה ולעסוק במה שהיא אוהבת? האם
בכלל בגללה? או אולי עצם המחשבה על זה שלא תראה את בעלה יותר
מעלה בה דמעות? היא כבר לא יודעת. זהו היום השני אחרי השבעה.
היא עד עכשיו לא הבינה למה בכלל הוא מת. המיקום ידוע. היכן שכל
הבנים מתים, במילואים בעת מילוי תפקיד. אבל למה? אל זה היא לא
תקבל תשובה לעולם. קראו לו אמיץ. היא כבר איננה בטוחה. הרי
הכירה את בעלה וידעה. הוא היה פחדן. מטבעו. משרצים מכרסמים
וזוחלים עד סרטי אימה ורכבות הרים. לתקן חור בגג הוא פחד. אמיץ
הוא בטוח לא היה. "דיי!" היא דיברה עם עצמה, "אם אני אמשיך
לחשוב עליו בלי להפסיק אני אבכה שוב. הגיע הזמן שאחרי סוף
השבוע אני אחזור לבית הספר. עדיין אוהבים אותי. זה שאין לי
ילדים זה לא אומר כלום. תלמידיי יהיו ילדיי!". כשהיא סיימה
לחשוב את המשפט הזה היא הלכה למטבח הוציאה סכין ואמרה בקול
ברור: "אבל האהבה שלהם לא מספיקה לי".

25.10.2006