יוני היה בחור פשוט.
הור גר בעיירה פשוטה, השכלתו הייתה פשוטה, התנהגותו הייתה
פשוטה.
שיחות החולין שניהל היו פשוטות, חבריו היו פשוטים.
חלומותיו, שאיפותיו ומטרותיו היו פשוטים.
בשעה שהמחוג הקטן שבשעון הורה על המספר שמונה והמחוג הגדול
ניצב על המספר שתיים עשרה, הייתם יכולים למצוא את יוני מאחורי
דלפק חנות ספריו.
חנות ספריו נמצאה ברחוב "רימון" מספר 3, אע"פ שציון המקום
איננו חשוב. כי בעיירה פשוטה בעלת שני רחובות, כולם יודעים
איפה נמצא כל מקום לפי הרגל...
חנותו הייתה כמו כל חנות ספרים. פשוטה.
קורות עץ תומכים בניצבים.אם מביטים דרך חלון הראווה, רואים
בצורה דהויה, כאילו מסתכלים על תמונה ישנה.
כשנכנסים לחנות הספרים, נשמע קול הפעמון המרכיז על בואך, ויחד
איתו נתלוות חריקת הדלת שכבר חלק מאווירת החנות.
ריח האבק אשר התווצר על הספרים מתמלא בריאותך.
מיד עם קול שמיעת הפעמון, יוני יעזוב כל מה שהוא עושה באותו
רגע בכדי להעניק לך את מלוא תשומת הלב השייכת לך. הוא יחייך
חיוך רחב, פשוט, ישאל שאלות נימוס וינסה לעזור לך בכל מה
שתרצה.
בכניסתך תראה את עשרות הספרים מתבצרים על מדפי הספרייה, עשרות
ספרים המשתוקקים להעניק לקוראים את הידע הרב שנמצא בהם.
כל החנות מלאה ספרים, טרוויאלים ופשוטים למדי; אוסקר ווילד,
שלום עליכם ושנינותו, מתח שיטחי של ג'ון גרישם.
רק חבל, שהספרים לעולם לא ימצאו רוכש.
כי בעיירה קטנה, פשוטה נצרך רק עותק אחד של כל ספר. הכל עובר
מיד ליד עד ששיחת היום בשוק היא ספרו החדש של דוד גרוסמן.
אבל ליוני זה לא היה אכפת.
כל יום בשעה שמונה בדיוק תוכל למצוא אותו מאחורי דלפק חנותו,
מחכה ליום עבודה נוסף.
בשעה שלוש, ללא כל שינוי, יוני מוציא את כריך שהכין בבוא
מועד, פורס את המפית על השולחן, מנסה שאף פירור יחמוק מהשטח
המוגדר.
בין השעה שמונה בבוקר, שבו פותח את יומו, לבין השעה שמונה
בערב, כשמסיים את יומו תוכלו למצוא את יוני בחנותו.
אלא אם כן יש קונה בחנות [שרוב הסיכויים שאין...] יוני ימצא
מתנודד על כסאו, עם ראשו נמתח אחורה, קורא ספר. מן הסתם שקרא
אותו פעם. או פעמיים. או שלוש.

"ואולי... יום אחד, בין סיום ספר אחד לתחילתו של שני, אכנס
למחסן החנות עם סכין חד לפתיחת קופסאות.
ואולי.. בזמן שאפתח את אחת הקופסאות, אחתוך את קצה אצבעתי.
אקפוץ בפתאומיות, ואכווץ את פני מכאב והפתעה.
אחייך בטיפשות, אע"פ אין שאדם סביבי שיראה את מעשיי.
אסתכל בדם יורד באיטיות מאצבע, מתקשה לדם אדום-שחור.
ולאחר מכן... אשטוף את אצבעתי ואכנס לחנות כאילו לא קרה כלום.
בטח מישהו ישאל מה קרה...
"יוני... מה קרה?"
"הסכין הזאתי! איך נותנים לחנויות למכור סכינות כה חדות
לפתיחת קופסאות... מה יקרה אם ילד קטן יתעסק בה?
מילא אדם מבוגר כמוני, שאם בטעות אפצע אדע מה לעשות... אבל
ילד קטן?"
"צודק... באמת צודק..."
כן... זה מה שאני אגיד..."
יוני חזר לעבודתו... לאחר שבוע מאותו מקרה "נחתכה אצבעתו
בטעות" נכנס שוב למחסן...
הפעם... ניסה לשייף את האחד הכסאות שבחנות. היא קוצנית מדי
לדעתו.
"ואולי... בזמן שאשייף את הכסא... תחתך ידי, שריטה דקה ועמוקה
לאורך היד.
ואז... אכנס לפניקה איומה... מה אעשה עכשיו?!
אך אסתכל בהנאה על הבשר החתוך, אדום מדם שוקק... אבל אכסה
באגודה לבנה עד כדי שיראו שאין פצע זה מאיים או נוראי, אלא רק
שריטה קטנה. "תאונת עבודה".
כן... תאונת עבודה"
יוני היה בחור פשוט... שגר בעיירה פשוטה, חבריו היו פשוטים.
העיירה הפשוטה, אף פעם לא נתקלה באדם שנחשב חולה נפש, או
בדיכאון.
זה... זה רק בסרטים אמריקאים. או אולי בשכונות מצוקה שבה לא
רואים את התדרדרות של האדם.

יוני היה בחור פשוט, שאולי היה חולה נפש, או בודד, או
מתוסכל,
או דיכאוני אבל חי בעיירה פשוטה.