בזריחת הלבנה על עירי
חשוכים היו רחובותיי
אפלולים ולחים מעצבותם
לב קשיש המתפתל אל קיצו
הלבנה בעצמה בייאושה נגלתה -
"עיר אבודה" בוודאי אמרה
בליבה, בדממה מחרישה שתקה
עירי והשלימה עם הגזירה
ובפינה אחת אחורית ומוזנחת
פרבר רפאים וגיבן
מהביל מבכיו החמים
של ילדי, של תמימותי
כאילו מתמונה נעתקה אישה
דוממת ושמימית, עירומה
כביום היוולדה
לובן עורה מסנוור באור לבבי
זוג עיניים משתק, מאציל
כאילו השמש עצמה מביטה
דרכה אל עירי הנכלמת
ובבושתה הכוזבת
מתוך מבוכה הסתום
נתנה להציץ
מיקומים רחוקים בוודאי נחתה -
"יד אלוהים - זו" ייבבתי
בכיי כנהר עצום איבד כיוונו
תפקידו שכח ומה הוא עושה?
בזרימה מטהרת פרח בהכרח וצרח
"הייתכן והרחובות האפלים
יוארו לבסוף לבסוף?"
בפקחי את עיניי מחלום אפוף
שכחה, חושך בלע את עיניי
בזוכרי מלאך בדמותה של אישה
זוג עיניים כשמש ולבנה
בשנתי, בחשכת חיי ובחזקת ילדי
בדמותה של אטלנטיס בתפילתה
האחרונה, חיוכי הבתול האיר
אמר שלום ואת אורי החיוור החזיר |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.