אני מפחד.
אני יושב פה בחושך ולא ברור לי מה עומד לקרות.
מדי פעם האור נדלק בפתאומיות ועד שהעיניים שלי מתרגלות לאור
אני לא מספיק להבין כלום.
אני מספיק לראות דמות מטושטשת שמושיטה יד לכל מיני כיוונים
אבל לא הרבה מעבר.
אני מתגעגע לימים הטובים שישבנו בשדה בשמש ונהנינו מהרוח
הקלילה.
המשחקים עם החברים והמשפחה.
היו לי הרבה אחים ואחיות, היום אני לא יודע איפה הם בכלל ואם
הם עוד בחיים.
אני זוכר את אותו יום ארור שבאו ולקחו את כולנו במשאית.
זרקו את כולנו פנימה אחד על השני.
שמעתי את אחותי הקטנה צועקת אבל לא יכולתי לעשות כלום כדי
לעזור לה.
הרגשתי שהנסיעה הזאת לא תיגמר וידעתי שנגיע למקום רע.
בדרך הכרתי כמה חברים חדשים.
גם הם לא ידעו לאן אנחנו נוסעים.
כשהגענו, חילקו אותנו לקבוצות ושוב העמיסו אותנו על משאית
אחרת ויצאנו לדרך.
יותר לא ראיתי כבר אף אחד מהמשפחה שלי.
בדרך שמעתי כל מיני סיפורי זוועה על מה שעומד לקרות אבל לא
יכולתי להאמין.
היו כמה חבר'ה שבכו וניסינו לעודד אותם שיהיה בסדר.
הגענו למבנה מוזר ושם לקחו אותנו לחדר גדול.
ישבנו שם במשך יום שלם כאשר מדי פעם חלק מאיתנו נלקחו ולא
חזרו יותר.
לא ידענו מה עדיף - ללכת או להישאר?
הגיע הלילה והלכנו לישון.
ביום שלמחרת הגיעו נוספים וסיפרנו להם מה אנחנו יודעים
בינתיים.
חלק רצו לנסות לברוח, אבל הסברנו להם שזה חסר טעם כי כל האזור
תחת שליטה.
באותו יום נבחרתי עם עוד כמה נוספים.
לקחו אותנו לסיבוב במתחם ובסופו של דבר שוב הגענו לרכב נוסף
ויצאנו לדרך חדשה.
הגענו למבנה קטן יותר והכניסו אותנו לתא קטן וממוזג באחד
החדרים.
התא היה חשוך לגמרי אבל איך שנכנסנו אליו שמענו קולות נוספים
וידענו שאנחנו לא לבד
להפתעתי, פגשתי שם את אחד החברים שנסעו איתי עוד ביום הראשון.
(זיהיתי אותו לפי הקול)
מאוד שמחנו להיפגש שוב.
הוא סיפר לי שלא ברור לו מה בדיוק המקום הזה או למה הביאו
אותנו לכאן.
לאחר כמה שעות לקחו אותו.
אני עדיין שומע את הצעקות שלו, למרות שעברו כבר שלושה ימים
מאז.
הצרחות שלו גרמו לנו לצמרמורת ויכולנו רק לדמיין מה הברבריים
האלה עושים לו שם.
הוא התחנן לרחמים אבל לא היה להם אכפת והם המשיכו במעשי
הזוועה.
אני לא בטוח לגמרי, אבל זה נשמע כאילו הם מבתרים אותו לחתיכות
בעודו בחיים.
ועכשיו אני כאן.
יושב בחושך ומפחד.
מפחד כמו שמעולם לא פחדתי.
אולי אני אהיה הבא בתור?
אולי אני אבחר להיות המטרה הבאה של החיות האלה?
אני יכול רק לקוות שאני אחזיק מעמד.
יש פה כמה זקנים גוססים ושמעתי שלפעמים משאירים אותם פה עד
שהם מתים לגמרי.
איך הם מסוגלים לבצע מעשים כאלה?
איך אפשר לחיות עם הידיעה שכל יום אתה עלול להיבחר למוות
בצורה אקראית?
יום יבוא והם יקבלו את מה שמגיע להם.
העולם לא ישתוק עוד לאורך זמן.
אני בספק אם אני אשרוד עד אז אבל אם לא יהיו אחרים אחרי.
לאף אחד לא מגיעים חיים שכאלה.
רק בגלל שאני עגבנייה, לא אומר שאני נחות.
לא נשכח ולא נסלח לכם לעולם.
אני מתגעגע למשפחה שלי.