פעם היו לי מן מגפי סקוצ' חביבים בצבע כחלחל משווה לב...
"הן היו כאלו נעליים קלות".
צא'ק וזהו, הייתי מסודר ליציאה אל פני העולם הרחב,
שהסתרע כמטרים ספורים מביתנו הקט.
היו אלו ימים זוהרים,
כמעט נמוגים,
שוקולד,
דבש ודובדנים.

עד כי ביום שחור אחד
נצתוותי לקשור את החוטים המכוערים הללו שנמצאים על כל  נעלי
הבוגרים
הייתי נורא בביצוע.
אולצתי לשבת שעות אל מול הכסא האדמדם בצבע אפרסק רקוב ולפטל את
החותים האפורים...
ותמיד דפקתי את התהליך העדין כמשי...
פעם הלולאה התעקמה,
ושנייה לאחר מכן השרוך נקשר בהפוכה.
וכך ימים ישבתי על הריצפה הקרירה מתבונן בזוג הנעליים הלבנות
עד זוועה,
ושונא.

עד כי יום אחד פשוט וויתרו עליי
חשבו, נו...שיהיה.
הוא חסר טעם, הילד הזה.
לא ילמד אז ימשיך ללכת בנעליים שלו ודיי.

וכך הדמעות נגרו מעייני,
גשם זלעפות,
והנעליים עלו על רגליי,
קשורות.