הנרות בחדר בוערים, התאורה המלאכותית כבויה. בקבוק שמפניה ריק
מתגלגל בחופשיות על רצפת הפרקט החומה, ליד המיטה המוצעת בלבן.
שמלה אדומה מונחת על הכסא. ובחורה ערומה על המיטה, שערה
הבלונדיני פזור על הכרית הלבנה, כמו סודר על ידי אמן
קומפוזיציה. היא פסוקה על המיטה וידה שלוחה למקום שבו עד לפני
רגע אני שכבתי.

מציג את אגרוף ידי השמאלית. פושט אצבע מורה ואגודל. עכשיו יש
לי אקדח ביד. מכוון לראשי. מוריד קצת יותר נמוך, זו הרקה. עוצם
את עיניי, ושואף שאיפות אחרונות של הריח שלה, של הריח של החדר,
הריח של אמש, הריח של העולם. החדר שקט מלבד נשימותיה הסדירות.
"קליק", אגודל צונח במהירות "ובום" קליע נורה. לכמה רגעים אין
כאב, לא לי ולא לאף אחד אחר.

ערן מתעורר כשהוא מרגיש אותה מתמתחת. מסתובב לעברה ושניהם
פוקחים עיניים באותו הרגע. הוא מוצא עצמו מביט במראה חומה
וגדולה שהיא עיניה.
"אל תסתכל עליי ככה!".
"מה זאת אומרת?", עונה.
"ככה, כאילו שראית אותי ערומה!".
לוקח את הסדין בידיו, מרים אותו קמעה, ומסתכל על גופה הערום.
"אבל באמת ראיתי אותך ערומה.", מציין.

ערן נאנח, מתיישב על המיטה, מחזיק את ראשו בין ידיו. היא
מתיישבת וחובקת אותו, שמה את סנטרה על כתפו, וידה על בטנו,
מלטפת במעגלים. הוא נשכב על המיטה כשפניו בתוך הכר, מריח את
הריח שעבר כרוח מדבקת משיערה לכר עליו ישנה. היא נשכבת עליו,
שדיה נלחצים אל גבו.

מסתובב, והיא עכשיו מעליו, ריח של סקס מציף את אוויר החדר.
החלונות נפתחים ואוויר קר מנשב ויוצר זרמים של קור וחום. הוא
מסתכל עליה, ידה האחת על החזה שלו, וידה השנייה עוברת, מרפרפת
על צווארה, בדרך מן השיער שלה לחזה שלה. הוא מנסה לעצום עיניים
אך נכשל, לכוד בלהיטות המזויפת הזו, הוא שם שתי ידיו על ירכיה.
היא ממשיכה בשלה, ואז צונחת, מצמידה חזה לחזה. ידיו נעות
מישבנה אל גבה, כמו רועדות. היא תופסת בצווארו ומושכת אותו
אליה, כך שכעת יושבים שניהם על המיטה, מחובקים ודבוקים אחד
לשנייה, היא מנשקת אותו והוא משיב לה, לשונה שורפת בפיו. עוד
כמה ניעות והנה היא סיימה, שולפת את עצמו ממנה ונשכבת על
המיטה, מתנשמת.

כעת החליט שאין הוא יכול מלבד להסתובב. ערן מביט בקירות
הבהירים. מהרהר בכך שרוצה שיהיה ציור יפה על אחד הקירות. ציור
חסר מסגרת, צבוע בצבעים חמים. כתום, אדום, צהוב. תהיה בו אישה
מדהימה, שיערה אדום ועיניה ירוקות. האישה תשב על המיטה, ורגליה
מפוסקות בצורה מרומזת ומזמינה. היא תסתכל ישירות בך, כשתשכב על
המיטה ופניך לקיר ההוא. האישה תהיה לבדה. חוץ מאישה ומיטה לא
יהיה כלום בציור. לא חלון, לא דלת, ולא גבר. הוא החל להצטער על
כך שלעולם לא יהיה מוכשר דיו כדי לצייר את הציור הזה, ויאלץ
לבקש ממישהו שיעשה זאת למענו. לאחר מכן  נהיה עצוב יותר,
כשהבין שלעולם הוא עצמו לא יוכל להיות חלק מהתמונה.

קר בחדר. הוא מסתובב והרי היא ישנה. הוא מנסה להיכנס אל מתחת
לשמיכה המשותפת, אך כפות רגליו נשארות תמיד בחוץ. שם יד על
בטנה, מרגיש את רתחת גופה. מואס בעצמו, ערן מחליט להישטף
באמבטיה. זה נראה כמו נצח עד שהאמבטיה מתמלאת. לבסוף האמבטיה
נראית מעשנת מרוב אדים. הוא טובל תחילה את קצות אצבעותיו,
וברגע שהן מתרגלות נכנס כולו ישר פנימה, בלי לספור אפילו,
מתנחם מהסבל הרגעי, ואחר כך הרגיעה המתמשכת. הוא עוצם עיניו
ומכניס את ראשו לתוך המים, וסופר. כשלא יכול להישאר יותר במים
הוא יוצא ושואף כמות אוויר גדולה, בצורה הכי חרישית שהוא יכול.
אך כשהוא פוקח את עיניו הוא רואה אותה עומדת ומסתכלת עליו.
"אני אוהב אותך", אומר לה. "אני יודעת", משיבה.