אני מאבד את שפיותי, אם אני אתפוס את הבן זונה אני אהרוג
אותו. דבר אחד היה לי בחיים וגם את זה הוא לקח לי, אני אשבור
לו את כל העצמות בגוף. חיפשתי שעות בכל הבית הופך את כולו,
מסתכל מתחת לכל שטיח, בודק בתוך כל מגרה אבל כלום. התקשרתי
לכל מי שמכיר אותו אולי הוא ראה אותו או יותר טוב אולי הוא
סיפר לו איפה הוא החביא את זה אבל כלום, כאילו הבן זונה נבלע
באדמה. יושב מתוסכל בתוך הבית, מנסה שלא לחשוב על זה, מחפש
עיסוקים אחרים, מכין לעצמי ארוחה ואז זורק אותה כי אין לי
תיאבון. נשכבתי על המיטה, מנסה להירדם, עוצם את העיניים ואז
הפרצוף שלו עולה לי בראש, מחזיק את זה ומחייך. תופס את הכרית
שהייתה מתחת לראש שלי וזורק אותה בעוצמה לעבר הקיר. כשהכרית
נחתה על הרצפה קפצתי עליה, החזקתי אותה עם הברכיים ונתתי לה
אגרופים, מדמיין את הפרצוף של הבן זונה. אחרי עשר דקות
שהתעללתי בכרית נשכבתי על הגב, נושם בכבדות, טיפה יותר רגוע.
שכבתי כמה דקות על הגב, מנסה לחשוב בהיגיון - איפה הדביל הזה
היה מחביא לי את הדבר שהכי חשוב לי בעולם? עובר חדר חדר בראש,
ובסוף הגעתי למסקנה שהכי הגיוני שהוא יחביא את זה במטבח. רצתי
למטבח והתחלתי לבדוק בכל מקום, שפכתי את המגירות של הסכו"ם,
הוצאתי את הצלחות והכוסות מהארון, הוצאתי את כל הכלים מהמדיח,
ולבסוף רוקנתי את המקרר ואת המקפיא. כוס אימא שלו, איפה הוא
החביא את זה. כל העצבים שהוצאתי על הכרית חזרו, הידיים שלי
רעדו מרוב עצבים, הפרצוץ שלי נהיה אדום. רצתי לחדר שלי, בעטתי
בכרית, הוצאתי את האם שש עשרה הקצר שצה"ל נתן לי מהארון.
הכנסתי מחסנית אחת לתוך הנשק, לקחתי עוד אחת ספר ודחפתי אותה
לכיס. אני הולך למצוא את הבן זונה, איפה הוא יכול להיות
עכשיו? ניסיתי טיפה להירגע ולחשוב בהיגיון. השעה שתיים עשרה
בצהריים, הוא בטח בבית ספר. לקחתי את הסכין שלי, קשרתי את
הנדן שלה לרגל, הסתכלתי מסביב לבדוק אם שכחתי משהו ויצאתי
לדרך. רצתי לבית ספר כאחוז דיבוק, מנסה לחשוב איך אני עובר את
השומר של בית הספר, אני לא חושב שזה יהיה מסובך. דקה לפני בית
הספר אני אפסיק לרוץ כדי להרגיע את הנשימה, אני אלך אל השומר
ואגיד לו שאני חייל, כולם אוהבים חיילים, ובאתי לבקר את אח
שלי הקטן, אני אראה לו תעודת לוחם ואעבור בלי בעיות, ואם כן
יהיו בעיות עם השומר אז אני אשסף אותו.
עמדתי מול השומר, מנסה להיות מאופק, אגלי זיעה על מצחי. שולף
את הארנק ומראה את התעודה לשומר. "באתי לבקר את אח שלי הקטן,
אני יכול להיכנס?"
"בטח שאתה יכול, איפה שירתת?"
"צנחנים." שמעתי אותו אומר "צנף מאנייק." אבל לא היה אכפת לי
וחוץ מזה, הגולנצ'יק הטיפש הזה לא שם לב שיש נשק. הלכתי
באדישות לעבר הכניסה של בית הספר, מנסה להיזכר באיזה כיתה
הוא. אני יודע שהוא בכיתה ז' אבל איו מושג איזה מספר. הגעתי
למסדרון של כיתות ז' ולמזלי היה שם איזה תלמיד בחוץ. "אתה
מכיר את תום, תום סולומון?"
הילד הסתכל על הנשק וענה "לא, זה אם..." תפסתי את הילד ביד
אחת והצמדתי אותו אל הקיר, שלפתי את הסכין והצמדתי אותו לגרון
שלו "אתה בטוח שאתה לא מכיר אותו?"
"כן, אני בטוח." מבט מופתע בעניו האדומות של הילד. פחדתי שהוא
הולך להשתין במכנסיים ואז זה יטפטף עליי. "אני הולך לשחרר
אותך. דבר ראשון אתה שוכח מכל העניין הזה, דבר שני אתה נעלם
מפה תוך שלוש שניות." הילד נד בראשו, שחררתי אותו והילד ברח
כאילו פסיכופט רודף אחריו. הוא לומד מדעים. בדרך כלל זאת
הכיתה שמספרה הכי גבוה. הלכתי עד סוף המסדרון. שלט קטן של ז'7
היה תלוי מעל הדלת הסגולה. דפקתי בעדינות על הדלת. "היכנס",
נשמע מהצד השני של הדלת. פתחתי את הדלת ומורה שמנה עמדה ליד
הלוח. "שלום, תום סולומון נמצא כאן?"
"כן", היא ענתה בקול עבה. ניסיתי להסתיר את החיוך. "אני אח
שלו, אני יכול לדבר איתו רגע בחוץ?"
"בוודאי, תום גש." ראתי את המבט המפוחד בעיניו. הוא הלך
באיטיות לאורך הכיתה עד שהגיע אליי. הנחתי עליו יד אחת כאח
אוהב כדי שלא יברח. אמרתי תודה וסגרתי את הדלת. "אל תשמיע
ציוץ עד שאני אגיד לך!" גררתי אותו לשירותים וסגרתי את הדלת.
העמדתי אותו צמוד לקיר, והכנסתי לו אגרוף בצלעות, הוא התקפל.
הרמתי אותו ביד השנייה, ושאלתי: "החבאת את זה?" הוא לא ענה,
עוד אגרוף לצלעות. "כן, החבאתי את זה אבל אני בחיים לא אגיד
לך איפה זה!" עוד אגרוף, הפעם לפנים. "טוב, יש לך שתי
אפשריות", שלפתי את הסכין מהרגל, "אחת, אני מענה אותך עד
שתגיד לי ובסוף אתה תגיד לי ואז הורג אותך." הזזתי את הנשק
קדימה. "שתיים, אתה אומר לי עכשיו ואני מבטיח לך מוות מהיר
ולא כואב." הוא לא הגיב. תפסתי לו את היד והצמדתי אותה לקיר.
"איזה אצבע אתה לא צריך?" קירבתי את הסכין באיטיות אל הזרת
ושרטתי אותה עם הסכין. "טוב, אני אגיד לך."
"נו..."
"זה בחדר שלי, מתחת למזרון של המיטה." חייכתי לעצמי, והחזרתי
את הסכין לנדן. העפתי אותו אל הרצפה, ודרכתי את הנשק. נפתחה
הדלת של השירותים, הפניתי את מבטי. הוא ניצל את הזדמנות וברח
דרך הדלת. צעקתי למי שעמד בכניסה "תעצור אותו!" אבל החלאה
הספיק לברוח. יצאתי אחריו מהשירותים אבל זה היה מאוחר מדי,
הוא נעלם. טוב, זה לא משנה, ידעתי איפה הוא החביא את זה והוא
חייב לחזור מתישהו הביתה.
יצאתי מבית הספר, נפרדתי מהשומר ורצתי הביתה.
הגעתי הביתה, פרקתי את הנשק והחזרתי אותו למקומו. הורדתי את
הסכין מהרגל ושמתי אותה ליד הנשק. הלכתי לחדר שלו, מרוצה,
מרגיש כאילו אני מלך העולם. הרמתי את המזרון וזה היה מונח שם,
הכבל שמחבר את הפליסטיישן לחשמל. הרמתי אותו בגאווה, עליתי
למעלה, חיברתי אותו ונרגעתי.