את מתכננת לשנוא אותו עכשיו או לא?! זו השאלה שמהדהדת בראש,
למה את כל כך חופרת?! לתוך הנשמה שלך את נכנסת, והיא מנסה
לעצור אותך , אומרת בקול חד וברור , שמירב זה לא יעזור, הפתרון
לא מבפנים, אם הוא היה פה הייתי מגלה.
אבל אפילו על הנשמה שלי אני לא סומכת וממשיכה לחפש, מנקה אבק
מההיסטוריה שמקוטלגת במגירות בפנים, רוצה למצוא רק רמז קטן
שייתן לי את הכוח להמשיך ולעסוק בעבודת הבילוש האינסופית הזו.
לשנוא או לא לשנוא?! זאת אולי לא השאלה, למה אני חושבת על זה
כל כך? אולי זה פשוט אמור להתעורר אם יהיה צורך ולהירדם כאשר
הצורך יקבל את מבוקשו ?! לא סומכת על הצרכים שלי, אני רוצה
לשלוט על הרגשות שלי.  FREAK CONTROL לפחות על עצמי. החיים לא
נותנים לי שום יחס, עוברים דרכי ומשאירים אותי פצועה, אף אחד
לא חושב לרגע אם המילה הזו באמת צריכה להיאמר, אולי צריך
להפעיל את הצנזור הפנימי של פרויד ולהדחיק, אבל למה שמישהו
יחשוב , אני חושבת מספיק בשביל כולם..
ממשיכה לשקול את המצב , לשנוא או לא לשנוא ... ערבי באיזה כפר
בשרון שונא טריליונים של אמריקאים והולך לישון עם חיוך בלילה.
למה לי כל כך קשה להכניס עוד אחד לרשימה השחורה שלי, אני במילא
לא ישנה טוב, זה לא צריך לשנות. זה יהיה רק עוד שם ברשימה
ארוכה של שמות, והכל במילא מתבלבל בינהם ולא ברור אם הפנים
מקושרות לשם המתאים. זו כבר לא בחירה, זה צורך. אם אני לא אשנא
יכאב לי יותר, ניסיתי פעם, זה רק היה מתסכל.  בלילה הכל נהיה
יותר קשה, זה משתלט ועולה, אבל תמיד נעצר בגרון . הלוואי שזה
כבר יחנוק אותי וייגמר.
אני חושבת שהגעתי להחלטה, אני אשנא, אין לי ברירה, כולם אמרו
שהוא רע, כולם, אני שונאת את כולם . הכולם האלה יכולים להיות
כל כך מעיקים, לפעמים שאני מקנאה באלו שיש להם אומץ לנסוע
להתבודד שנתיים בהרים.
אני שונאת, אבל אף אחד לא מקבל את השנאה שלי, אולי כי יודעים
שהיא מזויפת, אולי כי גם לה כבר אין כוח  להיות אמיתית והיא
כמו הנשמה כבר עזבה אותי.
הן בכלל כולם תלו שלטים למכירה, הלב הציע את עצמו בזול :
"משומש אבל במצב טוב, עם אופציה לשיפור" . הנשמה הבטיחה במודעה
גדולה שתעשה כל מאמץ להיות פחות שחורה בגוף החדש שיקבל אותה.
והשנאה הוציאה הודעה כללית בשם כל הרגשות שהן יהיו אמיתיות
ברגע שיתנו להן מנוחה, הטלטלות הורגות אותן. התנצלתי, ובקול
תקיף גם הוספתי שזאת לא אשמתי, אבל להן כבר לא היה אכפת.
למה אף אחד לא מעריך את השנאה שלי ?! ולמה אני כל כך רוצה
יעריכו אותה?!  סופם של השונאים הגדולים בעולם הוא להירשם
בספרי ההיסטוריה, אני אפילו לא מצליחה להיכנס להיסטוריה של פרט
בודד.  
אייך שכללתי את הרגש הזה והתמקצעתי בו כל כך ?! אני זוכרת שגם
פעם אהבתי, זה היה הרבה יותר כייף ודרש פחות אנרגיה, אבל באמת
שאין לי אופציה אחרת, כל רגש אחר יראה על חולשה. תשמרי על
הכבוד שלך, אימא תמיד אמרה לי.  
אני מנסה לא להשקות את זרעי השנאה שנמצאים בתוכי, אני מדחיקה
חוויות , חיה על שינוים וסילופים של אמיתות, אבל זרים כל הזמן
נכנסים  לגינה שלי ומשקים אותה במילים או תובנות שמשחירות לי
את הנשמה. אז אני בוחרת באחת שנשארה לי, האדישות . לא אכפת לה
מכל מה שקורה סביבה סגוף, היא לא חתמה למטה בסוף במודעה של
השנאה כמו כל הרגשות, וגם ששלחו את הלב לדבר איתה היא התעלמה,
גם לפני המלך הגדול של העורקים , היא הרימה את אפה.
הם כולם עוזבים אני מרגישה אותם מתקפלים, קצת עצוב להם אני
שומעת אותם אפילו בוכים, יש לנו היסטוריה ביחד -  22 שנה , אבל
מגיע להם יותר, באמת שיהיה להם רק טוב.
האדישות משתלטת על כל האיברים שפעם היו שלהם, נותנת פקודות
לעורקים, היא מותחת את ידיה ומשתזפת באור הדם, מעניין אם הוא
תמיד היה כהה כל כך או שזה זרם חדש?! היא תוהה בתוך עצמה אבל
שותקת, לא מדברת, לא מוציאה מילה ומבקשת ממני לנהוג באותה
צורה.
יום שלישי, רביעי, שישי או כל יום אחד כבר לא יעורר בי דבר,
אני ריקה! אתם ניצחתם ! הגוף שלי מת, נשארו רק השרירים שמניעים
את הידיים וכותבים את השורות הללו, גם הם עם הזמן יתנוונו, כי
זה טיבו של הזמן, בסופו הכל חולף....