"הבת זונה בוגדת בי. אני סגור על זה!"
הוא נעמד מולי, first thing on the morning, ומצליף בי את
העובדות בלי רחמים.
"אתמול היא שוב חזרה מאוחר בלילה. מבלי לומר מילה נשכבה על
המיטה, הכי רחוק ממני שאפשר, הסתובבה ונרדמה. כבר שבועיים לא
שכבנו. שבועיים... אני ניגש לדבר איתה על הדברים והמילים
נחנקות לי בגרון. 20 שנה ביחד, ולידה אני עדיין כמו גור
חתלתולים מפוחד. מאוהב בה, מטורף עליה. 20 שנה והקסם לא פג."
הוא נאנח קלות ואז המשיך:
"אבל היא שונאת אותי. אפילו יותר גרוע מזה. היא נגעלת ממני.
שנאה עוד קרובה איכשהו לאהבה. נגזרת ממנה, בולעת אותה. אבל
נגעלת? מניין זה צמח?" הוא עוצר לרגע, מהרהר.
"בטח מהכרס שתפחה, השער שנשר לו, הקמטים שנחרצו. תראה אותי...
מעולם לא הייתי דוגמן, אני לא חי באשליה. אבל היו לי גם את
הימים שלי. והיום, היום... I look like shit".
הוא מביט בי בעיניים כלות, מחכה למוצא פי. ואני שותק. במקום
לענות, לעודד, אני נשנק. אחר אני זונח אותו לרגע, משאיר אותו
תלוי בין ייאוש פסיבי למניה דפרסיה, ושוטף את פניי.
"מה השעה בכלל?" הוא שואל אותי. "כל כך מוקדם בבוקר. אני כבר
לא זוכר מתי קמתי לפני 7:00 בחמש השנים האחרונות. אני צמא
לחופש, אבל לא מצליח להחזיק את האף מעל המים. רודף אחרי הזנב
של עצמי. עובד בשביל לאכול. בן ארבעים וחמש ועדיין צריך כסף
מאמא שלו בשביל לטוס לטורקיה".
הוא מכה על הברזל בעודו חם, אני חושב לעצמי. מנתק עצמי לרגע
מהתפרקותו המנטאלית. אבל דבריו לא מרפים. כל כך קרוב, כל כך
כואב.
"והכי נמאס לי מהשמן הזה, קרוגר. איזה שמוק. אני כבר לא יכול
איתו יותר. את כל הכיף שבעבודה הזאת הוא מוציא לי. מצדי לחזור
למחשבים ורק לא לעבוד עם בוס כזה. כל יום מחדש, המבטים,
הנזיפות, הזלזול. אני רק רואה את הפרצוף מדושן העונג שלו על
הבוקר והלך לי כל היום."
"אז אולי לא תלך היום לעבודה?" אני זורק שאלה בחלל האוויר.
אין קול ואין עונה.
"אבל... יפטרו..." הוא מתחיל להעלות חשש.
"שש..." אני קוטע אותו, "חמש שנים אתה הולך לעבודה יום יום,
נותן שעות נוספות, קורע את התחת בשביל העבודה הזאת ובשביל
השמן הזה, קרוגר. קדימה, יום אחד..."
"OK, נניח ניקח יום חופש. מה אני אעשה בדיוק ביום חופש הזה?
אתה חושב שיעל תרצה לעשות משהו ביחד?" הוא מוצא את עצמו שוב
בתוך העננה השחורה. ממאן להשתחרר ממנה.
"תמצא משהו, אני אומר לך יהיה בסדר. קח איזה יום לשקם את
החיים שלך. דבר עם אשתך, שתיקח גם היא יום Off ותלכו לבלות
קצת ביחד. הילדים כבר לא בבית. חובות תמיד יישארו חובות.
גדולים יותר, קטנים יותר, מה זה משנה?" האופטימיות משלחת בי
גלים ומציפה אותי בהילת "fuck it, יהיה בסדר".
מרוצה מהרעיון שהגיתי אני לוקח Brake נוסף בשיחה וניגש להטלת
מים של שחרית. אני חוזר אל פניו התמהות.
"זהו, סגור?"
"סגור, נראה לי..."
אני חוזר אל חדר השינה ומתיישב ברכות חתולית על המצעים. היא
עדיין ישנה. עם הגב אליי. כל כך יפה. 20 שנה והקסם לא פג.
אני נוגע בעדינות בכתפה, והיא כתגובה, מניעה קלות את ראשה
ומתכווצת.
"מה השעה?" היא שואלת.
"עוד מעט 7:00", אני עונה מייד ומוסיף "אני לא הולך היום
לעבודה. אני חייב קצת חופש".
"לא הולך?" עונה קולה המנומנם. "ומה עם קרוגר?"
"Fuck קרוגר", אני אומר לה. "את הנשמה שלי מכרתי בשביל העבודה
הזאת. יום אחד בשנה מותר גם לי."
"אבל רק לפני חודש לקחת שבוע חופש ונסענו לטורקיה. חשבתי שזה
'הטעין אותך מחדש'..."
"אל תהיי כזאת", אני עונה לה. "אני לוקח חופש בשביל שנינו."
אני משתהה לרגע עם ההמשך, ואז ממלמל: "חשבתי שאולי גם את
תיקחי חופש, ונלך לעשות משהו ביחד. סרט אולי..."
אין תגובה.
"מה את אומרת?" אני לא מרפה.
היא עדיין לא מסתובבת אליי. אפילו להסתכל לי בעיניים היא
הפסיקה.
"אתה יודע שגם אצלי בעבודה יש עכשיו לחץ לא נורמאלי של אחרי
החגים. אני פשוט לא יכולה."
קולה קר, עייף, מרוחק. ולפני שהיא שולפת את הסכין שתקעה בבטני
היא מסובבת אותה עוד קצת.
"אבל אני חושבת שזה רעיון מצוין שאתה תיקח יום חופש. זמן
לעצמך זה תמיד טוב. אולי זה ירגיע אותך קצת. אתה נראה לי לחוץ
נורא בתקופה האחרונה. לך תקנה כמה בגדים חדשים. גם פתחו
מועדון כושר מצוין בכניסה לשכונה, אולי תלך להרים כמה
משקולות, לשחרור לחצים."
ידי ניתקת מגופה המכונס בתוך עצמו, ואני מתרומם מהמיטה
באיטיות של אדם שזה עתה נדקר בבטנו.
"טוב, אני יוצא", אני אומר בלחש.
היא שוב שותקת.
אני עוזב את החדר בדממה, שם פעמיי לכיוון דלת היציאה כשאני
עוד שומע אותה צועקת.
"רק לפני שאתה יוצא אם אתה יכול לפרק את הראי באמבטיה ולזרוק
אותו. קניתי חדש..."