זה לא הרגש,
זה האגו.
האגו שנרמס תחת גלגליה הקטנים של נערה צעירה שעל הלב שלי
מרגישים כל כך גדולים.
אינני יודעת אפילו מה גורם לי לסחוב את שק האבנים הקטנות
שמהחור שבשק יוצאות ונכנסות לי לסנדלים החומות ומפריעות לי -
אבן, אבן.
אני מרגישה שאני נשארת בדבר אחד כל כך חסר משמעות שתוקע אותי
מאחורה אחרי כולם והופך אותי לעוד אחת מהריקניות שמשמשות
כצופות יפות, עם חיוך קטן ומאולץ.
בכלל,
בזמן האחרון אני נתקלת בהמון בעיות עם עצמי.
אלוהים רק יודע [בהנחה שיש אחד] [רגע, אין] למה אני ממשיכה
לשים לעצמי רגל.
אולי אני הורסת הכל כשאני אומרת "פסדר" במקום "חרא".
אבל "חרא" זה צומי.
ואולי אני סתם מבולבלת.
ואפילו לא חשפתי מספיק בשבל להצטער.

ואולי, זו היא.
ההיא שבכל רגע נתון מבקרת את ההתנהגות שלי, כאילו היא כזו
צדיקה. אבל סתם נוח לה לרדות בי, ולגרום לי להרגיש חסרת ביטחון
עצמי, ושתינו יודעות את זה.
רגע, בטוח?
שנייה, תגלית חדשה מבית דפנה!
אני חושבת שזו אני.
אני זו שלא נותנת לעצמי לחשוף מה מרגיש לי בפנים.
"אחרי ששוב נתתי יותר מדי,
אני ארגיש את הקליפה הזאת
צומחת מעליי..."
כמה שזה נכון.
אני רוצה לצעוק, ולהגיד שהכל רע, אבל לא מצליח לי יותר.
ואני מקשיבה לכולם,
ושומרת בפנים.
ונעשית כבדה יותר וכבדה יותר.

ולפני כל המסקנות, שאלה שולית שמטרידה את מוחי המיובש כבר זמן
מה:
מה כבד יותר?
השק אבנים שעל גבי?, או הגוש בגרון שלי?
אז עכשיו לוקחים נשימה עמוקה,
ומנסים להירגע.
אני רוצה להיעלם

מכתב משנה עברה, והיום הרחמים העצמיים שלי גידלו רסן.
אני בוגרת יותר, כואבת במידות הנכונות.

בעצם... יש כזה דבר?