כמעט באפריקה

אלוהים, אני פונה אליך,
יש לי בשבילך בדיחה בין-לאומית.
את צחוק הגורל, הנחתי מלפניך,
אם זה מצחיק או לא מצחיק,
אתה הוא שמחליט.

בכביש סלול היטב, אל תוך מרכז הארץ,
ניחוח פרדסים, ותאונות דרכים.
כי הילדים, הם כלניות בחורף,
ופרח האלמוות הוא דם המכבים.

בעבודת האדמה, כן כולם הם עובדים עליה,
מפריחים את השממה, במתים שמתחתיה.
עולים מתוך תילים, של קוצים וברקנים,
עם השירים הראשונים והאחרונים,
הם צוחקים מהעבר, עם פה מלא עפר,
עם הפלמחניק התמים, שחיפש את המחר.

אתה רואה, הסוף נורא מצחיק,
וכך תשתעשע, בעולליך הקטנים.
בין ריחות של פרדסים, התאונה חוגגת,
והדמעות הן תתמוגגנה, עם דם המכבים....



אני עשיתי הכל, זמר גדול אני לא, גם לא מתופף משהו,
אבל מי שאוהב, אוהב, ומי שמרגיש, מרגיש.....

כמו שאבא אומר: "ככה זה בחיים...."