"אנחנו לא נפרדים, אפילו לא לשנייה, אם נצא מטווח הראייה אחד
של השני זה יהיה גזר דיו מוות לשנינו, מבין?" הסתכלתי עליו.
הוא נראה כאילו הוא הבין.
"יופי. עכשיו, אנחנו נכנסים, לוקחים את מה שאנחנו צריכים,
ויוצאים. מהר. יש לנו רשימת קניות די ארוכה, אז נצטרך להזדרז.
מעבר לזה; אתה נשאר צמוד אליי, יורה בכל מי שמתקרב, מכירים או
לא מכירים אותו, לא אכפת לי. אני לא הולכת למות כי איזה שמוק
מהכיכר החליט לשחק עם אקדח שהוא מצא ברחוב ולנצל את ההזדמנות
לסגור חשבונות, ברור?"
"ברור."
"אה, ועוד דבר אחד, אתה מקשיב, ומבצע כל דבר שיוצא לי מהפה.
מיידית, בלי שאלות. זו פקודה. אני יודעת שקשה לך לקבל פקודות,
נסיים את היום הזה בחיים ויהיה לנו זמן להתארגנות מחודשת
ולדיון בנושא. עד אז, בוא ננסה להגיע לרגע הזה. זוהי לא
בקשה."
"הבנתי. קדימה."
אני נוהגת. די גרוע, למען האמת, מכיוון שאף פעם לא בדיוק
השלמתי את שיעורי הנהיגה שלי. אבל עכשיו אף אחד כבר לא יבדוק
לי רשיונות. עולה לחניון של דיזנגוף סנטר. השער סגור, השומר
יושב בביתן שלו. המוח שלו אי שם על הקיר מאחוריו. "זין", אני
חושבת, "הקדימו אותנו".
אני נוהגת בטנדר, גדול, בצבע שהיה פעם לבן ועכשיו הוא יותר
דומה לאפור עם גוונים של שחור. הבעלים המקורי של הוואן הזה
שוכב על הכביש באזור רחוב הרוא"ה ברמת גן... בכל אופן, אין
בעיה לשבור את השער המסכן הזה. לוקחת פור אחורה, 60 קמ"ש במכה
קדימה, והופ, אין שער יותר.
מגיעים לכניסה, אני עוצרת.
"בוא."
הדלת נעולה. לא נורא, בעיטה קטנה ואין יותר דלת. זהו,
מתחילים.
תחנה ראשונה, "למטייל". תיקים, מזוודות על גלגלים. ארבעה
מעילי סקי שחורים חמים במיוחד. נקסט.
התחנה השנייה הן שתי חנויות בקומה השנייה, מתחת לאיפה שהיה
פעם "הפוך על הפוך", סניף ת"א, כמובן. החשובה שבהן היא
"לגבר", או איך שלא קוראים לחנויות האלה, שהן כולן אותו דבר.
ברשימת קניות - גז מדמיע, חרבות טובות יחסית, אגרופנים,
סכינים, ובעצם כל נשק שבא אל ידי. מעמיסים את התיקים. עוברים
הלאה.
בחנות השנייה יש כל מיני סקוצ'ים. אלוהים יודע בשביל מה הם
צריכים את זה, זכר ונקבה, זכר ונקבה, איזה זיון שכל של גימיק
שאפילו לא עובד. אבל בשביל להחזיק כמות גדולה של נשקים קרוב
לגוף זה מצוין. כבר יש פרוטוקול; לוקחים מה שצריך, מעמיסים על
תיקי "למטייל" שלנו, וממשיכים הלאה.
"אנחנו צריכים ציוד מחיה, אבל אני לא רוצה להתעסק עם הסופר
כרגע. אנשים בפאניקה, זה המקום הראשון שהם יפשטו עליו. נעשה
עצירה ב"הום סנטר", לקחת ציוד למיגון, ונעוף מכאן."
"לאן אנחנו הולכים בכלל?"
"לא יודעת. נראה."
הום סנטר. חושך. כל הציוד שכאן הולך למזוודות עם הגלגלים. אף
אחד מאתנו לא יוכל להרים את החרא הזה גם ככה. כלי בניין,
אומים גדולים, שיבות כל כך גדולות שאפשר לאכול עליהן. מסור,
מסור דיסק, מקדחה. עם קלאץ', כמובן. אני על קוצים בגלל הקרבה
לסופר, הדבר האחרון שאני רוצה עכשיו על המצפון זה שני תריסר
אנשים בפאניקה. נקסט. עוברים הלאה.
בדרך החוצה אני נזכרת.
"שכחתי משהו, בוא, זה חשוב".
חנות ליד "פיצה עגבנייה" (חרא של פיצה, דרך אגב) שאף פעם לא
ממש קלטתי את השם שלה, אבל הם מחזיקים אקדחים ומחסניות. נשק
טוב זה נשק שהורג בלי שתפחד שהקליע ייתקע בקנה והאקדח יתפוצץ
לך בפנים. זה כל מה שאני צריכה.
עוד תיק. קטן הפעם, אבל אני מוצאת שם כמות יפה של אקדחים
ומחסניות. חצי תריסר אקדחי יד טעונים. קרוב למאה מחסניות.
בודקת בחנות השנייה. עוד "לגבר", או משהו בסגנון. שני אקדחים,
קופסת גז מדמיע, שני פגיוני יד קצרים. יופי. אני מרוצה מהשלל
שלי. נותנת לעצמי שנייה להירגע וזזים. קדימה, צעד.
מעמיסים על הוואן. ונוסעים, בדרך, אני עוצרת ליד קיוסק. נו,
הזה מתחת לסנטר. במעבר בחוץ בין הבניינים.
נכנסת.
המוכר בפנים. בחירה שגויה בשבילו. לא נשארים במקום בזמן כזה.
מכוונת את האקדח לראש שלו.
"תעמיס לי את כל הסיגריות שיש לך."
אני רואה את המוכר מנסה לשלוף אקדח ממתחת לדלפק. שבריר שנייה
לפני שאני מספיקה לירות חצי מהפנים שלו כבר נמצאים חצי מטר
מאחוריו. "תודה", אני אומרת. בעיות זיכרון, בסדר, אבל את
ההכשרה שלו הוא לא שכח.
"אין בעיה."
"קח," אני מגישה לו עוד מזוודה על גלגלים. "תעמיס את כל
האלכוהול שתוכל למצוא על הוואן. מהר."
"ממתי את אלכוהוליסטית?"
"אמרתי בלי שאלות, נכון?"
הוא מתחיל להכניס בקבוקים לוואן. שם אותם בקופסאות כך שהוא
יוכל לקחת יותר כל פעם. חכם. מפתיע אותי שדווקא בדברים הקטנים
האלה אני רואה כמה שהוא חכם.
אני, בינתיים, מתחילה לאסוף את הסיגריות.
"אתה מבין, עוד כמה ימים, כשאנשים יצאו מהסרט של הפסטה והאורז
שלהם, אפילו הוויסקי הכי זול וסיגריות טיים מסריחות יהיו
שווים מספיק כדי לגרום ללהקת אוכלי הנבלות האלו, הגזע האנושי,
לעשות כל מה שנרצה."
נכנסים לוואן. אני נוהגת, שוב. לוקח לי קצת זמן להבין שהאוטו
זז מוזר כי אני על הילוך אחד כשאני בעצם צריכה להיות באחר. לא
נורא. כמה מטרים, ואני עוצרת. כאן יש לי חשבונות לסגור.
נון סטופ מרקט. דיזינגוף 100.
"שלא תעז להתערב."
נכנסת, גם פה עוד יש מוכרים. בדיוק מה שרציתי. שניים. בעל
המקום, ועוד אחד. זה שהפאנקס פתחו לו את הראש לפני כמה שנים.
מכוונת את האקדח לזקן. הוא נראה לי מסוכן יותר. יש לו פחות מה
להפסיד. הוא זז, אני יורה. פעמיים. יש צליל של אגוז שנמעך
מתחת למשאית בזמן שהברכיים שלו מתפוצצות למיליון חלקים קטנים.
"תראה מה הוא גרם לי לעשות", אני אומרת לשני, "עכשיו, אתה
רוצה להיות ילד טוב ולהעמיס לי את כל הסיגריות שיש לך?"
הוא לא רצה להיות ילד טוב. קיוויתי לזה. אתם יכולים לדמיין מה
קרה בלי שאני אצטרך לצייר לכם תמונה שצבועה באדום ורוד ולבן,
נכון?
עוד קצת אלכוהול, וויסקי, וודקה. זה הדברים שילכו חזק בשוק
בעוד כמה ימים. סיגריות. לא שוכחת להכניס גם קופסה של מאגנה
אדום לכיס של המעיל.
"לאן עכשיו?"
"לא יודעת. הביתה, אוספים את החתולים ואת אימא, ואז נחליט.
צריך למצוא דירה שקל לאבטח. לא בבניין גדול, כי אז יהיו שם
יותר מדי אנשים. עדיף בקומה גבוהה, כל החרא שוקע למטה בזמנים
כאלה. אה, ומחוץ לת"א. יש לנו רכב ודלק זאת לא בעיה כרגע, ככה
שלא צריך להיצמד למרכז. אני בעד גבעתיים, מה דעתך?"

כתוב בבורדרליינית.