הגופה מכוסה טלית מונחת בעדיניות בבור. החול מכסה אותה לא אראה
אותו שוב.
בוקר יום שישי.הרוח הקרה נושבת בין השערות בשקט השמש מלטפת את
העור ברכות,השערות מצטמררות.זהו יום בהיר בלי אף ענן בשמים רק
השמש נמצאת שם כמו מנורה צהובה ענקית בלב ים רגוע לאחר
סערה,ימים שאמא שלי אוהבת.מגע ידו נותנת לי תקווה,מרשה לי
להישאר עכשיו בחיים.

תמיד היה לי קשה להיות פגיעה ליד אנשים,תמיד הייתי חזקה,לא
נשברת אף פעם,שם בשביל כולם. עכשיו אני נשברת לא רוצה להראות
לאף אחד.עומדת עם משקפי שמש.אף אחד לא מעז להתקרב אלי,פוחדים
מהמפגש איתי כרגע יותר מהכל,גם אני.רק מה שהם לא מבינים ואני
לא מוכנה להודות בו הוא-שאני צריכה ואפילו רוצה אותם איתי
עכשיו.

הבור כולו מכוסה לא הייתי מוכנה ללכת עד שהוא לא יהיה מכוסה
לגמרי.באמת האמנתי בכל חלק בגוף שלי שהוא עוד שניה קופץ החוצה
ופוצח בשירה,אומר לי שהוא לא יעזוב אותי לעולם.
אנשים מתחילים להתפזר הביתה.כולם לבושים בשחור. הולכים
לאט,מתיישבים כשאי אפשר לעמוד יותר. מעשנים בשרשרת, מרימים
טלפון לאיש אהוב, לא יודעים לאין ללכת, לא רוצים לחזור הביתה
לשגרה. אני רוצה להיכנס איתו לבור להתכסות בטלית וללכת לישון
לעד.
מגע ידו ממשיכה להרגיע אותי,מרגישה אותה מושכת אותי
בעדינות.מרמזת לי שצריך ללכת שנועלים את הבית קברות.מתכופף,
מלטף לי את השיער, מוריד את משקפי השמש, מנגב את הדמעות ומרים
אותי מהחול.לא מצליחה לעמוד בכוחות עצמי יותר,נשענת עליו עד
האוטו.
נסיעה לא קצרה מכחה לנו.הוא שם את הדיסק האהוב עלי ונותן לי
להירדם.ידו לא עזבה אותי לשניה גם לא שישנתי, הרגשתי אותו איתי
לאורך כל הדרך.

אני זוכרת כל חלום שחלמתי בנסיעה הזו.כולם היו שמחים
וצבעוניים.בכולם היה ים ומוסיקה-בדיוק כמו שאני
אוהבת.שהתעוררתי בבית שכחתי לרגע שהוא מת,שוכב לו לבד בבור
מכוסה טלית.זו הפעם הראשונה שחייכתי מזה שלושה ימים.

אלעד היה המפגש הראשון האמיתי שלי עם עצמי.את אלעד הכרתי בכיתה
י"א.שני ילדים מתבגרים שמחפשים את עצמם ומוכנים לעשות הכל
בדרך.המסע שלנו התחיל אז ונגמר היום שאנחנו בני 42.החיים שלי
ימשיכו ושלו נגמרו לפני שלושה ימיים.המסע המשותף בחיים תם.
מערכת היחסים שלנו הייתה (ואני מניחה שתמיד תהיה) מסובכת,עברנו
כל כך הרבה תהפוכות אפילו היינו נשואים לשבועיים. עד היום אני
זוכרת את הפעם הראשונה שנפגשנו."שפרה",שם נפגשנו,כל מי שגר
בנהריה עבד ב"שפרה".זה היה הבית קפה הכי הכי בנהריה באותה
תקופה.
היום לצערי בנו שם בית כנסת.
אני כבר עבדתי שם כמה חודשים עד שאלעד הגיע ככה שביום שהוא
הגיע עזרתי לו מעט,מהר מאוד הבנתי כי הוא לא זקוק לכל כך הרבה
עזרה.
זה היה יום קיצי חם ולח כולם נטפו מים רצו רק להיכנס למזגן
ולברוח מהגהינום בחוץ.בפנים התנגנה מוסיקה שקטה ורגועה כמו
שהיה אופייני ב"שפרה" לאותה תקופה.אלעד נכנס עם החולצה
ביד,שיער ארוך מפוזר ויחף. לא האמנתי בחיים שהוא יתקבל
לעבודה.יוסי המנהל שלנו לא אהב את הטיפוסים של אלעד,אבל מסתבר
שהיה חייב עובדים.תוך חמש דקות אלעד לבוש חולצה, שיערו אסוף אך
עדין יחף לוקח הזמנות מלקוחות והופך לחבר הטוב החדש שלהם.

אחרי ששנינו סיימנו את המשמרת שלנו הזמנתי אותו לבוא איתי לים
להתקרר מעט מהיום הנוראי הזה.הוא נכנס למטבח מילא שני בקבוקי
מים ויצאנו לדרך. ההליכה לים היתה מלווה בשתיקה רועמת.ברגע שכף
רגלנו נגעה בחול הלוהט התחלנו שנינו לרוץ במהירות אל עבר המים
הכל בשביל להתקרר והכל בשביל להפיג את השקט המתוח בין
שנינו.השמש החלה לשקוע והשמים כולם נצבעו בצבעי
אדום,סגול,כתום,צהוב. החלטנו לצאת מהמים לשכב על החול ופשוט
לבהות בשמים אז התברר לנו שאנחנו האחרונים בים כולם כבר בדרכם
הביתה לארוחת הערב המשפחתית ולדייט הקבוע עם חיים יבין. אבל
לנו לא היה אכפת היה לנו נעים על החול המתקרר.
אלעד שם לב כי אדם בעל הקיוסק החל לסגור את הבאסטה ופינטז על
ההגעה הביתה לארוחה החמה ולילדה הקטנה שלו,שירי, שתקפוץ עליו
בשמחה. אז רגע לפני קפצנו שנינו לקנות כמה בירות וחפיסת
סיגריות.
החלטנו למצוא מקום חדש על החוף לכן התחלנו ללכת לאורכו עם
הבירות ביד וסיגריה בפה בדרך מצאנו סדין שמישהו ששכח הרמנו
אותו והמשכנו בחיפושים.במשך כל היום הזה לא דיברנו רבות אלעד
ואני אך השתיקה הפכה לסובלנית יותר, לנעימה יותר. מצאנו את
המקום המתאים על החוף,פרסנו את הסדין אני נשכבתי על הגב אלעד
על הבטן מסתכלים אחד על השני."איך היה לך היום בים?" אלעד שואל
אחרי שהוא בקושי דיבר כל היום, בטח שלא שאל אותי שאלה. אני
כולי מובכת עונה בפרץ צחוק היסטרי ולוגמת חצי מהבקבוק בירה. רק
במעורפל אני זוכרת על מה שדיברנו באותו הלילה, כל מה שזכור לי
שאני מתעוררת בבוקר על החוף הים שאלעד מחבק אותי ונוחר בשקט.
המשכתי לשכב בין זרועותיו שתחושת ביטחון עוטפת אותי.נרדמתי
שוב. לאחר כשעתיים התעוררנו שנינו מרעש המשפחות שהגיעו לחוף
הים ביום שבת חם בחודש יוני. הוא נתן לי נשיקת בוקר טוב על
הלחי, את הנשיקה הזו אני לא אשכח לעולם.

מגיעים לרחוב שלנו כבר שעת ערב השמש שקעה והשמים כולם צבועים
באדום הוא חונה את האוטו מתחת לעץ שסבא שלי שתל כשהגיע לארץ
אני פותחת את דלת המכונית מוציאה רגל אחת ובאיטיות גם את השניה
הוא עוזר לי לעמוד. הילדים שלי למטה עם הכלב רצים אלי
בהתרגשות ומחבקים אותי חזק הכלב מלקק לי את כף הרגל. הנה אני
מחייכת אחרי שלושה ימים. עוד לא סיפרתי להם על אלעד.

נפגשנו אני ואלעד פעם באירופה זה היה מתישהו בשנות השמונים אני
לא כל כך סגורה על שנה מדוייקת (שנינו היינו די מסטולים). הוא
בדיוק סיים את הטיול שלו במזרח ואני בדרום אמריקה. דיברנו
בטלפון והחלטנו שאת שארית הכסף של שנינו נבזבז ביחד במסע
באירופה.
ההחלטה שלנו לא לטייל ביחד ולהיפרד לתקופת זמן לא קצרה זכורה
לי עד היום. השיחות הארוכות שניהלנו אל תוך הלילה הבכי הצעקות
וההחלטה, ההחלטה הלא פשוטה אך האמיצה של שנינו.
נפגשנו אחרי חצי שנה היו לו קמטים קטנים מסביב לעיניים היה לו
מבט עייף אך מסופק מבט שראה המון דברים בחצי שנה האחרונה.
אפילו ביצבצו לו כמה וכמה שיערות לבנות. התאמצתי שלא לצחוק
עליו יותר מדי.
עד היום מעניין אותי מה הוא חשב עלי באותו הרגע שנפגשנו לאחר
חצי שנה. ישבנו במשך יומיים לא ישנו דקה רק החלפנו חוויות
סיפרנו סיפורים הראנו תמונות צחקנו המון. ככה אני רוצה לזכור
אותו לעד, בחדר המעופש ברחוב סואן בפראג.

לא הצלחתי לישון כל הלילה בכל פעם שעצמתי את עיניי הוא היה
מתגלה לפני נותן לי נשיקה רכה על הלחי ומדקלם לי את השיר של
נתן אלתרמן-

עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא
והדרך עודנה נפקחת לאורך
וענן בשמיו ואילן בגשמיו
מצפים עוד לך, עובר אורח

והרוח תקום ובטיסת נדנדות
יעברו הברקים מעליך
וכבשה ואיילת תהיינה עדות
שליטפת אותן והוספת ללכת

שידיך ריקות ועירך רחוקה
ולא פעם סגדת אפיים
לחורשה ירוקה ואישה בצחוקה
וצמרת גשומת עפעפיים.

השעה כבר חמש בבוקר הציפורים התחילו לצייץ ואני עוד לא ישנתי
לרגע, יודעת שגם הוא לא הצליח לישון אבל העדיף לתת לי זמן לבד
הוא ידע שזה מה שאני צריכה כרגע.

איחרנו שנינו למשמרת שלנו ב"שיפרה" לא שמנו לב לזמן והשיחה
לקחה אותנו למרחבים רחוקים לעולמות חדשים לו ולי. יוסי איים
לפטר את שנינו אך לרוע מזלו הדבר לא התאפשר לו- הוא היה חייב
עובדים לתקופת הקיץ. ניצלנו את המצב ויצאנו דרך הדלת האחורית
לעשן סיגריה ולהמשיך את השיחה שלנו שנקטעה בברוטליות מוקדם
יותר.
זו הייתה הפעם הראשונה שהוא אמר לי שהוא אוהב אותי. אני זוכרת
את התגובה הראשונה שלי מייד הדלקתי עוד סיגריה ולקחתי צעד
אחורה. הוא כיבה את שלו ולקח צעד לעברי החזיק לי את היד
בעדינות משך אותי לעברו וחיבק אותי, חיבוק שבא מהלב חיבוק שבא
מהבטן.הוא לא אמר לי מילה רק נשם לי בעדינות על העורף ובתוך
האוזן. מגע האוויר החם בתוך האוזן שלי גרם לי לצמרמורות שלעולם
לא הכרתי, הרגשתי חלקים בתוכי שלא ידעתי שקיימים בכלל. הוא
הביט לי ישר לתוך הלבן של העין כשאמר לי שהוא אוהב אותי. לא
הוריד ממני את המבט אפילו ולא לשניה אחת. מאז ועד לפני שלושה
ימים הוא היה מביט לי ישר בלבן של העין שהיה אומר לי שהוא אוהב
אותי.
יוסי יצא החוצה בשביל לעשן סיגריה וראה אותנו עומדים בחוץ
מזיעים מהחום. בלי שהוא אמר מילה נכנסנו פנימה לעבוד.


שירה הבת הגדולה שלי מחכה לי כבר במטבח עם ארוחת בוקר. היא
הבינה שקרה משהו למרות שלא אמרתי לה מילה. ככה היא מנסה לעזור
בכל פעם שקורה משהו, היא מכינה לי ארוחת בוקר. לפני חודש וחצי
חגגנו לה 15. גיל לא פשוט לא בשבילה ובטח שלא בשבילנו,אני
זוכרת את עצמי בתקופה הזו-אלוהים כמה שסבלתי. אני מנסה להיות
לה אמא טובה אני יודעת שאני נכשלת לפעמים אבל נראה לי שבגדול
אני מצליחה.
ברגע שהתיישבתי לאכול את החביתה והסלט פירות שהיא יודעת שאני
אוהבת כל כך ביקשתי ממנה לשבת וסיפרתי לה את שקרה. היא ניסתה
שלא לבכות בשביל להיות חזקה בשבילי. ככה הי א. אבל ברגע
שחיבקתי אותה היא פרצה בבכי. היא מזכירה לי אותי בקטע הזה,
צריכה להיות חזקה בשביל כולם מנסה שלא להראות חולשות ליד אנשים
אפילו לא לידי.היא הייתה קרובה לאלעד. פעם פחדתי שהיא אוהבת
אותו יותר וקרובה אליו יותר מאשר אלי. אבל אחרי זמן מה הבנתי
שאהבה אלי ואליו פשוט שונה.


אלעד אף פעם לא הזמין אותי אליו הביתה, הוא לא רצה שאני יראה
את הבית שלו. עד הרגע שבו כף רגלי דרכה שם לא הצלחתי להבין
בדיוק למה. המון מחשבות וסיפורים שונים רצו לי בראש בנושא.
חשבתי על זה המון, הייתי בטוחה שאבא שלו עזב אותם כשהיה קטן
ושאמא שלו חולת נפש. זה מה שהצלחתי להבין מהסיפורים שלו על
הבית שלו.
יום שישי אחד אחרי יום ארוך בים הוא הזמין אותי אליו הביתה
שנתקלח נאכל ונלך לישון. נורא הופתעתי והתרגשתי מההזמנה אך
ניסית שלא להראות את זה, לא רציתי לעשות מזה עניין גדול מדי.
ידעתי שזה קשה לו.
הגענו לפתח החצר שלהם. רחוב שקט רק כלב מסתובב לו חופשי ברחוב
מחפש לעצמו מקום נוח להתיישב ולישון. החצר הקדמית שלהם הייתה
ענקית מלאה בעצי פרי הדשא היה ירוק ומטופח ועל התיבת דואר שלהם
היו רשומים כל שמות בני המשפחה. אלעד פתח בהססנות את שער החצר
מסתכל עלי ובמבטו מבקש סליחה, אני תופסת את ידו בחוזקה מביטה
בו והוא מבין שלא אעזוב אותו לעולם, ידי שלי תהיה שלו לעד.
דלת הבית נפתחת לה בפיתאומיות, אמו של אלעד מברכת את שנינו
בשלום בחיוך ענק. אחיו הקטן רץ לעברנו קופץ על אלעד וממטיר
אליו אלף שאלות. אביו יושב בסלון שותה כוס קפה ורואה את חדשות
השעה חמש. הבית כולו נראה לי סביר ונורמאלי לגמרי, פתאום לא
הבנתי ממה הוא מפחד כל כך.
שירה עלתה למעלה להתלבש לבית הספר. שירדה למטה אמרתי לה שאם
היא לא רוצה ללכת היום לבית הספר והיא מעדיפה להישאר בבית אני
יבין זאת. הדמעות שוב פרצו ממנה, רצתי אליה מהר וחיבקתי אותה
הכי חזק שיכולתי לא הפסקתי לומר לה לשניה שאני אוהבת אותה
ושהיא הדבר היקר לי בכל העולם. החלטנו שנינו שאנחנו נשארות
בבית היום והולכות לים לזיכרו של אלעד. לחקנו שני בקבוקי מים
מעט פירות בגדי ים ומגבות ויאלה יצאנו לדרך. כל ההליכה לים
הייתה מלווה בשביל שנינו בזיכרונות יפים מאלעד דאגנו לשתף אחת
את השניה ואפילו לצחוק ידענו שככה הוא היה רוצה.
הים היה סוער וגואש כאילו וגם הוא מבכה את מותו של אלעד בחרנו
שנינו שנשארים למרות הכל שמבלים את כל היום בים.

אני עדין מחזיקה את ידו של אלעד בזמן שהוא מדבר עם אח שלו.
לאחיו קוראים יונתן הוא היה ועדין האדם הכי סקרן שפגשתי מימיי.
שהגענו לחדר שלו הוא עדין לא היה מוכן לעזוב אותי,הוא סגר את
הדלת וחיבק אותי הפיל את שנינו על המיטה הוא מעלי מסתכל ולומד
מחדש את תווי פני. אני נבוכה כל פעם שהוא עושה את זה פרצתי
בצחוק וניסיתי להוריד אותו ממני, אז התחלנו ללכת מכות. אני
כמובן מצאתי את עצמי נכנעת שאני שוב על המיטה באותו מצב רק
שהפעם הוא מנשק אותי בעדינות.
החלטנו שכדאי שנכנס להתקלח.

אני עכשיו יושבת בחדרי.כותבת את כל הזיכרונות שלי מאלעד,עוברת
על כל התמונות.דמעות וחיוכים מעורבבים,שמחה ענקית ועצב מציפים
אותי.
מפחיד אותי לחשוב שכל הסימנים היו שם כל הזמן,הוא התאבד.ואני
כאילו עמדתי והסתכלתי מהצד.

שיצאנו מהמקלחת נשכבנו על המיטה,מדמיינים את המשך החיים שלנו.
הכל היה כל כך צבעוני ושמח.תמימות נעורים שכזו.