[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יובל ברקת
/
הכל חוץ מאהבה

בנק ישראל, שדרות רוטשילד פינת נחלת בנימין. השעה 00:28
"את הולכת?"
"כן, סיימתי להיום. אל תשכחי את האורות למעלה."
"מה יש לך עם האורות האלו? אני אי פעם שכחתי לסגור?"
"את בסדר גמור. נתראה מחר."
נועה הניחה את גלאי המתכות ויצאה מהבנק השומם. אוויר המזגן
התחלף באוויר הערב וחיוך ששמור לשעות האלו התרחב באיטיות. זוג
קבצנים הסתכל עליה בשעמום בשעה שהיא חומקת מהרחוב הראשי,
מסתכלת בשעונה, ממהרת. נועה, עטופה במעיל גשם דק, הוציאה
מכיסה את מכשיר הפלאפון, וניתקה אותו. בפינת הרחוב כבר ראתה
את דלת המתכת. השומר חייך לעברה והיא שמרה על חיוכה למענו.
"חשבתי שכבר לא תבואי הערב..." הוא אמר בקול.
נועה, שמעולם לא הייתה מהסוג שצועק ברחוב, המשיכה להתקדם
לעברו.
"הנה אני פה", היא ענתה במבוכה ונעלמה מאחורי הדלת.
ה"טיזר" קיבל אותה, כבכל ערב, בחושך ובעליבות. היא צעדה
בזריזות אל מדרגות הקומה השנייה כשהיא מסתכלת בפרצופים
השתויים. פרט לשיכור אחד שישב בפתח השירותים, הקומה השנייה
הייתה ריקה לחלוטין. נועה התיישבה בכיסא הקבוע שלה והתבוננה
מלמעלה ביושבי הקומה הראשונה.
ערב חלש היום, חשבה לעצמה. היא ספרה 11 נשים ו31- גברים. היא
האישה ה12-, למרות שהיא פה למעלה, לא בדיוק בלב ההתרחשות, אבל
בכל זאת, היא פה. מהקומה השנייה יושבי הבר נראו עוד יותר
אבודים משהיו באמת. זה לא פאב מהסוג שמתקלחים לכבודו בתקווה
למצוא זיון תל אביבי זמין, אלא מפלט בשביל אלה שרוצים לצאת
פעם בחודש ובכל זאת לפגוש את אף אחד.
הראשון שלכד את מבטה היה גבר שפוף שהחזיק בידו כוס בירה כהה.
הוא ישב בעיניים עצומות ונראה כמישהו שמנסה לשכוח משהו שלא
מסכים להיעלם כל כך בקלות. לרגעים קצרים הוא פותח את עיניו
ונוטש את החשכה הפרטית שלו בשביל סוג אחר של חושך, פומבי
יותר, בודד יותר. נועה לא יכלה להפסיק לבהות בו. לא סתם עיניה
בחרו דווקא אותו בין ים האנשים והעשן. "יש לזה סיבה", היא
לחשה לעצמה, "חייבת להיות לזה סיבה!"
"איך קוראים לך... " היא שאלה בקול רם שנשאר רק שלה בזכות
המוזיקה הרועשת.
"קוראים לך... אמיר", היא ענתה לעצמה ברצון. תחושה מצמררת של
קרבה ליטפה אותה כשהיא הסתכלה על אמיר יושב שם לבדו, מזמין
עוד כוסית ועוד אחת. לרגע דעכה המוזיקה וכוס בירה שהתנפצה על
הרצפה הסיטה את כל המבטים אל עברו השני של הפאב, אל דלת
הכניסה. כולם, מלבד אחד.
אמיר נראה כמי שלא שמע כלל את קול הניפוץ והמשיך לבהות
באדישות בכוס הבירה שלו. נועה יכלה להישבע שהוא מסתכל על חצי
הכוס הריקה... ייאושו של אמיר ריתק את נועה שכבר שבועות לא
מצאה שבר כלי כמוהו. היא נשכה את שפתיה, מתבוננת בחיה הפצועה
בהנאה.
"ידעתי! ידעתי שהוא שונה מהם", היא צחקה באושר.
אמיר, שנראה בשנות ה40- לחייו, היה קירח לחלוטין ולבש צעיף
ארוך שהתגרה ברצפה. נועה בהתה בו עוד דקה ארוכה והרגישה איך
גופה מתכונן למענו. היא ליטפה את רגליה באיטיות מבלי להזיז את
מבטה ממנו. אמיר נראה כאילו הוא עומד להירדם בכל רגע, כנראה
אל תוך סיוט. ככל שעברו רגעים כך היא הרגישה קרובה אליו יותר
ויותר. אל החולשות שלו, אל הבור שאליו נקלע. לרגע הצטרפה אליו
אל המבוי הסתום שאליו הגיע בגלל איזו טעות שעשה, או פיתוי
שבלע או אולי אובדן שחווה... שקועה בצערו, נועה לא הבחינה
בשיכור המתבונן בה מדלת השירותים. מסתכל עליה מלטפת את רגליה,
מתפתלת מתחת למעיל וממלמלת לעצמה שמות... השיכור שכבר ראה את
מעילה פה לא פעם, התבונן בה בהנאה. לרגע שכח את בקבוק הקוניאק
ואת ריח השתן שבאוויר. הוא הסתכל על רגליה נמתחות כשהיא נשענת
לפנים, מתאמצת לראות טוב יותר את המתרחש למטה. מעולם לא
הסתובבה אליו ובכל זאת היא חזרה כל ערב... אישה יפה, אין ספק.
נועה המשיכה להתבודד עם צערו של אמיר ועונג מוכר טיפס בין
רגליה... היא הרטיבה את שפתיה וראתה בדמיונה את אמיר בשיא
עליבותו מאונן בדירה מעופשת. הוא נשען על שולחן מחשב שעליו
מונח ספר מחזור פתוח. השולחן מתנדנד בקצב מהיר והוא גומר בלי
להשמיע קול. הוא נשכב ערום על הבלטות הקרות, חושב לרגע על
החיים שאבדו לו, ונרדם.
נועה מקשיבה לדופק שלה והוא מספר לה שכל זה אמיתי. היא זזה
בעקביות בכיסא, בוהה בו מגרד את ראשו הקירח באדישות. אם רק
הייתה יכולה להיות זו שמגרדת במקומו... הייתה מלטפת אותו,
לוקחת אותו למרפסת שלה, מפשיטה אותו ומנקה ממנו את כל
הלכלוך... אם רק הייתה מעזה.
בינתיים, היא מחליטה, רק תפתח כפתור ראשון בג'ינס... כפתור
אחד כדי שכל זה לא יהיה רק אשליה... כפתור אחד במציאות הזו,
בקומה הריקה הזו.
ליד דלת השירותים, על הרצפה, הוא שתה עוד לגימה רצינית והוריד
בשקט את המכנסיים הקרועים. עכשיו היא נראתה עוד יותר יפה
משהייתה... פותחת כפתור ומלטפת את עצמה מתחת למעיל... הוא
הסתכל עליה ובלי לזוז התרחק במהירות מריח הזיעה והשתן, מסימני
ההתעללות על רגליו ומכל מה שהוא.
עברה דקה. הוא מוריד את התחתונים עד הברכיים ובקושי מרגיש את
קור הרצפה שמתחתיו. יורק אל תוך היד שלו את תערובת הרוק
והקוניאק, נשען לאחור על הקיר ומאונן כשהוא מסתכל עליה, מדברת
לעצמה. מוזיקת הטראנס מתחזקת והבקבוק הריק נופל הצידה, מתגלגל
ונעצר.
נועה מרותקת לתנועותיו של אמיר שמלטף את צעיפו בתנועות
מיואשות. הוא שפוף כל כך, נדמה שבעוד רגע יתמוטט על שולחן
העץ. היא מתמקדת בעיניו, מנסה לראות דרך העשן והאנשים, אולי
הוא בוכה... אולי הוא ממש עכשיו, נשבר. ממש פה, כשהוא איתה.
אם רק היה נשבר עכשיו לרסיסים, פורץ בבכי אחרון לפני שתיקה,
הלוואי...
כפתור שני, נוגעת בעצמה... מסוממת מהמסכנות שלו, מיואש מוקף
זרים מיואשים... הוא שולח יד אל כיס המעיל, מישהו מתקשר אליו.
הוא עונה, ומחייך לעצמו... מחייך...
נועה נעצרת, מרוכזת בו עד כדי כך שהוא כמעט מרגיש. הוא נשען
לאחור, נלחם ברעש המוזיקה... אבל עדיין מחייך. היא מתייבשת
במהירות, כועסת, פגועה. סוגרת את מכנסיה בזמן שהוא בועט בכל
מה שהיא רצתה שיהיה. היא נשאבת אל חייה האומללים, אל הקומה
השנייה. אל הדירה שלה ואל ספרי המחזור. הוא משלם במהירות,
מלפף את צעיפו ויוצא החוצה בלי להביט לאחור.
"אמיר", היא צועקת... "אמיר!!!" אף אחד לא שמע את הצעקה מלבד
השיכור שבכוחותיו האחרונים לבש את מכנסיו, חשב על החיים שאבדו
לו ונרדם על הרצפה, בין הזרע והאבק.
נועה בהתה שעה ארוכה בדלת, מחכה שיחזור, מאוכזב יותר, מפוקח
יותר... השעה 2 בלילה והיא מתייאשת. היא קמה ומתבוננת בשיכור
שנרדם בתוך המשקה האהוב שלו. ברגע הראשון היא נבהלת, היא שכחה
לגמרי שהוא כאן, עוברת דקה נוספת והיא מסתכלת עליו בקנאה...
"אפילו הוא נראה מאושר", היא לוחשת. שיכור עלוב שנרדם בתוך
האלכוהול שהוא כל כך אוהב, אפילו הוא... היא יורדת במדרגות,
יוצאת החוצה, מחייכת לשומר וחוזרת הביתה.
קומה 6 בלי מעלית, אבל הגג שלה. את המפתח לדירה היא מחביאה
מתחת לשטיח, במילא אין כאן הרבה לגנוב. היא נכנסת הביתה ושמה
מים לקפה. בינתיים היא יוצאת אל הגג ומסתכלת מסביב...
ערב אחד, היא מקווה, יתמזל מזלה לראות מישהו קופץ... "זה רק
עניין של זמן", היא מזכירה לעצמה.
כל כך הרבה גגות, באזור כל כך דרומי, מתישהו יתמזל מזלה...
המים רתחו. היא מחכה עוד כמה שניות, משלבת אצבעות... וכלום לא
קורה. "לא הערב", היא אומרת לעצמה בשקט ונכנסת פנימה להכין
לעצמה קפה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
דינו, לך לבמה
ותביא לי יוצר.
אני רוצה לכתוב
סיפור. על החיים
בסיציליה.



המאפיונר
הקומפולסיבי
מרחיב את עמוד
הבית שלו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/12/06 11:15
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יובל ברקת

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה