טכנית הכול נובע מתוך פולסים חשמליים שהמוח שולח שמפעילים את
הלב, הריאות ושאר הגועל נפש שיש שם בפנים, אנחנו לוקחים נשיפות
ולפעמים גם שאיפות.
האף נועד לשאיפת יתושים והגוף לא זקוק לפחמן דו-חמצני.
מה שאומר שאני במשך דקה או שתיים לא מסוגל לעשות כלום חוץ
מלבהות בעצבנות באיזה נקודה ולרעוד. אחר-כך בא הנשיפה ואיתה עף
לו עם כמה רסיסים של רוק לתוך כף ידי הנקייה.
ואני לא שוכח שאיתי לא מדברים על שום דבר שקשור לחיות קטנות,
חרקים, מוות של אותם יצורים או כל גועל נפש אחר שקשור בחיות,
אז הוספתי לרשימה את הזיכרון המתוק מאכילת אוגרים שמנמנים
ושעירים ודם, הרבה דם- מהטיול לתאילנד של שנה שעברה.
והכול נבע משאלה פשוטה- איך החיים?

ואם כבר תהיתי לעצמי אז למה לא לספק תשובה?
אני סופגת את החיים. ממש כמו נייר סופג. ואם באמת להיות פיוטי,
כמו נייר סופג, בסוף אני נשאר עם כתם.
ולפעמים אני תוהה -החיים סביבנו, אך האם אנו מרכזם?
ולפעמים במצבים ממש אופטימים אני זז להתייחד עם גורלי המר
והחיים האדישים שאני חיי אותם ונותן לעולם להמשיך בשלו.
ואז שהמצב באמת טוב, אני נפרד לשלום מחברה טובה שהזמן אילץ
אותנו להיפרד.
"להתראות.
נפגש אולי פעם,  את תלכי מולי ואני אלך מולך לא נזהה איש את
האחר ורק נסתובב עם הראש במבט מעורפל ונמשיך בדרכנו..."

ולמה לא הציניות?
ולמה לי לא לזלזל ברגשות שכבר הדחקתי שנים?
ולמה יש טעויות? למה יש מלחמות?
כי נכון שאתה לוקח לבן ושופך עליו שחור אז השחור בולע את הלבן?
הלבן לא נכחד, פשוט השחור חזק יותר מהלבן  וללבן קשה לצאת
החוצה, הוא חלש יותר מכל צבע אחר.
וכול הטעויות קורות בגלל שהלבן לפעמים נופל בדרכו חזרה חוצה,
מחוץ לשחור...

מהזמן אני לומד. לומד מטעיות, מחטאים ומכל הרוע והכאב
שהענקתי.
לפעמים אני חושב שעדיף שיהיה רק חושך. שאנשים לא יראו את כיעור
נפשי.
לפעמים אני נגעל. נגעל מהריח החזק שנודף ממני, שמשאיר אחרי
שובל של שונאים.
איך שלפעמים אני נדהם, מכמה שאני פוגע, כמה שאני נוטש ומכאיב.
לפעמים אני נדהם מהעיוורות שבעייני. איך שאני לא רואה את הסבל
שחודר כל כך עמוק לאויבי, לקרובי.
שחור בתחפושת תמידית בצבע לבן, כאשר כולם מסביב לובשים את
האפור. את השמים הסוגרים את כולם בתוך צנצנת זכוכית אחת קטנה
ושבירה ומצפים שדבר לא ישבר.
את העיניים של כולם, נועצים שיניים, את הדמעות של כולם
שמורידות עוד טיפה אחת או שתיים. הירח המלא המשקיף בעיקר עלי.
את הרוח הנושבת שמכסה את עיניי הבודדות. את הברושים הגבוהים
שמאיימים וכל כך גדולים ליד סליחות וחסדים.
איך שהשמים לפעמים סגולים, והזיכרונות כולם עולים. את השמש
החזקה שמציפה את כולי דמעות.
עוברות הדקות, והשעות המכאיבות של החושך מענישות את כנותך. איך
שכולם בוהים, נועצים שיניים, מכוונים רובים ולועגים עד פחד. את
רגליך החשופות שרועדות על קרח, את הדמעות המלטפות שנושקות
לגעגועים ופרדות.
ואיך כולם בוהים, נועצים שיניים. הם דוקרים אותי. הם דוקרים
אותי עכשיו. הם לוקחים את ליבי. זה כואב, זה מכאיב. אלוהים,
גלה נא את רחמיה של הרוע. הו אלוהים, תן לי זמן לשכוח. לשכוח
שאני לא כאן, אני כבר לא כאן.

יש בי רגעים. יש בי דקות, שעות, ימים, שבועות, תקופות, שאני
חוטא, אני חוטא ממוחי עד שטח פני רגלי. יש בי את הכוח להחדיר
את ידי לתוך ליבך ולמשוך אותו החוצה. יש לי את הרצון להכאיב
לך, לגזול ממך את כל כוחך.
איך שהשמים לפעמים סגולים, והזיכרונות כולם עולים. את השמש
החזקה שמציפה את כולי דמעות.
ואיך שכולם בוהים, נועצים שיניים, מכוונים רובים ולועגים עד
פחד. את רגליך החשופות שרועדות על קרח, את הדמעות המלטפות
שנושקות לגעגועים ופרדות.
מהזמן אני לומד. לומד מטעיות.

הזמן עבר לו ועכשיו כבר חורף ואני לבד. נוסע לי לעיר, לנקות את
הראש עם סיגריה, לרוקן את הראש ממחשבות מיותרות, ולהתחיל לחיות
את החיים הרחק מהמציאות.
וככה אני לעצמי, נוסע במונית עם כמה אנשים מפוקפקים, בשביל
לדפוק את הראש בכמה שוטים חריפים בעיר ולשכוח מהכול.
מי הגשמים הזורמים על הכבישים, בעוד ופנסי הרחוב מאירים על
המים,  וחושך. הירח מאיר למעלה, רק בכדי שהמלאכים ילעגו מלמעלה
על כמה שאנו מגוחכים כאן למטה.
והמונית נוסעת באיטיות רק בגלל הפקקים הרבים שליד ביתי, אך
הסבלנות שלי מנוצלת היטב כשצריך. מלא צפירות מחרישות אוזניים,
אך אני מוקסם מהמחזה המדהים שבחוץ. חשבתי כמה גאוני זה שבחוץ
כל כך קר ואני בפנים, חמים ונעים לי. ושחושבים על זה, הגבול
היחידי בין החום לקור הוא חלון זכוכית דק.
צריך את החופש הזה לפעמים, לשבת בבית קפה קטן בכפר נודד בעיר
רחוקה ששוכנים בא רק אנשים משמבינים עניין, לשתות כוס קפה, עם
סיגריה בפה. ולהרהר לעצמך, מה עכשיו?
ובאותו רגע  שהכביש הרטוב חלף בעיניי  הייתה לי מן הרגשה נדירה
של מתיקות ואושר. הבנתי שהחיים שלי עומדים מול מחסום או אתגר
לשם האופטימיות. אני צריך לעבור אותו לשם שינוי לא לברוח
חזרה.
אני רוצה שאותו רגע עם כל האושר המדהים הזה יהיה תמיד בלב שלי.
שתמיד הרגיש את הגשם על הכביש עם פנסי הרחוב המשתקפים בבהירות
שכזו על המים.
והכאב הזה, הכאב שמכאיב עוד יותר מהפחד שדוקר את ליבך עמוק כל
כך, שאפילו טיפת דם אחת אינו מוציא, כי הוא חוסך באושר. הוא
גורם לליבי להיות קשה כאבן והוא טועה כל הזמן. הוא מכאיב ופוגע
באנשים תמימים.
אך העובדה שכל כך טעיתי לא אומר שהכול נגמר.
שהלבן נשפך על השחור בהתחלה הוא גם אפור, אחר כך הוא נהיה יותר
כהה עד שנהפך לשחור שוב. אבל שיש כמות מסוימת של לבן, כמות
שיכולה לכסות את השחור, אפילו בטיפה האפור יכול להתקיים אולי
לתמיד.
כרגע הכול שחור. הלבן חולה, הוא צמח כבר כמה שנים. והכול בגלל
טעות אחת, טעות גדולה שחטאתי.
אך אנשים כבר לא פקוחי עיניים, לא בוהים בכל החטאים שאני
עושה.
להיפרד זה קצת למות, אך להכיר זה קצת לחיות.

אלוהים,
אחרי דרכים רבות וכשלים רבים הלבן כבר ויתר, נשאר במקום שלו
לבד.
אנשים יכולים לשכוח טעויות הם יכולים גם לסלוח, אבל שזה מגיע
למצב שבו אתה חוטא כל צעד וצעד בחיים שלך כבר לא מגיע לאנשים
לשכוח.

ועכשיו אני בורח.
עכשיו אני בורח מחטא החיים.