[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הייתי חייבת לרוץ. הלילה כבר היה צריך להגמר והעיניים נסגרו
מעצמן, כאילו אם כבר פקוחות אז שיהיה בתנועה. הלחות באוויר
היתה מטורפת, כמעט בלתי ניתנת לנשימה, ואני מרחפת מעל כל אלה
באיזו נחישות שמעולם לא ידעתי להסביר, והשרירים רפים כולם
והרגליים דקיקות ונושאות על גבן את כל הפחדים ואת כל חתיכות
הציפורניים שנכססו עוד לפני כל הטירוף הזה והצעדים נהייים
דילוגים וחם לי כל-כך שאני מהלכת בין קבוצות קבוצות של אדים,
והכל מהול באיזה דחף בלתי נשלט להגיע, כדי חלילה לא לפספס.

היו לי המון דברים להספיק והמון מילים שלא ידעתי לאיית. בזכות
העקשנות שלי המשכתי ללכת, ובזכות האינסטינקטים הרגשתי מתי
לחזור. רציתי לדבר איתך, לבקש ממך שאולי תחכה, אולי נמצא איזו
פינה שקטה ונוכל לדבר בה על כל מה שחלף מולנו במהירות-שיא
וכמעט שקלנו להתעלם ממנו, אולי תעצור שניה כדי להישיר אליי מבט
ולנסות לתת לי להבין אם אני עוד אוהבת את הברק הזה בעיניים
טובות כמו שלך או שהזמן שעבר והדמעות שנספגו עשו אותו סתמי
וגשמי ובכלל, אולי בעצם טוב לי עם מה שיש לי ואני לא צריכה את
השגעון הזה. אבל אתה המשכת בצעדי ענק שכפלו כמעט בשלוש את
צעדיי שלי ואני, קטנה ומתעקשת, ממשיכה לנסות להדביק אותך,
לנסות ללכת באותו הקו אבל אף פעם לא להשאר יותר מדי מאחור.
המשמעות של הדברים אבדה לי וגם הדרך כבר נראתה לא מדי ברורה,
לא ידעתי לאן אני רצה אבל סמכתי עליך שבסוף נגיע באיזה אופן,
מוזר כל שיהיה, אל המקום הנכון ברגע הכי מיוחד.
כבר יומיים שהאותיות האלה לא יוצאות לי מהראש ואני לא יכולה
להפסיק לחשוב על המבט הצוחק ההוא שחדר אליי כבר מבעד תמונה
מטושטשת על מסך מרצד, אני זוכרת כל מילה וכל הברה ואני מסוגלת
להרגיש כל טיפת אוויר שחדרה אז מרוב המחנק והחסך הזה שגרמת לי,
קטנה ונאבקת באיזה מחול מטורף בניצוחך, מתמכרת לתנועות,
לעיניים שננעצות בי כאילו אני איזה עוף מוזר ברחוב בורגני
והומה אדם, מגבירה קצב, לא מעוניינת לוותר.
                                       




אני מתעוררת בשעות לא מתאימות, חורקת בשיניים בגלל פרטים
טפשיים, מספרת סיפורים בלי טעם, יוצאת למסעות שאני לא יודעת את
הכיוון אליהם. הרגליים שלי מתפרקות בדיוק במקומות שאני צריכה
לעצור כדי לנשום את האוויר הנכון ולפגוש את הדמויות הנכונות.
בחורים שותקים כבר לא ממלאים בי שום צורך, בשקט אין קסם, או
צבע, או תמורה, הוא רק הופך את הדברים פשטניים יותר ומכאיבים
בדיוק במקומות המאיימים, אני כבר לא אתחנן בפניך שתפסיק עם כל
המרדף הזה, לא אספר לך שאין בו שום חן או ייחוד או זוהר, אני
לא אמאס בכזאת מהירות בכל אדם חדש שייכנס לחיי כמו שאתה נכנסת.
כבדות המשא וקלות הסבל כבר לא מעוררים בי שום ערגה לחזור אל
אותו הדחף המעוות לשלוט בעצמי בכל רגע נתון, חלומות מעולם לא
היו בעלי משמעות והתעמקות בהם היא בזבוז זמן מעורר סלידה. אתה
יכול להמשיך ללכת, לרוץ, להדור עם החיפושים ועם המאיסה הזאת
בשגרה הלא-נגמרת שלך, אני מסתפקת בלרחף מעל עם המעט שיש לי,
אפשר לקרוא לזה לברוח.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לחם לחם שעל
השולחן, מי בכלל
אותך טחן?


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/12/06 23:39
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שני ני

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה