כשהיא הייתה ילדה קטנה, היה לה לב גדול. כל מה שרצתה זה לאהוב,
שיאהבו אותה. היא הייתה ילדה נותנת, נדיבה. מהילדות האלה
שמבוגירם לא מבינים אותם, כיצד הן מסוגלות להיות כה בוגרות אך
עם זאת כה צעירות.
אך החיים שינו זאת. אחד אחרי אחד, פעם אחר פעם, פגעו בה. בגדו
בה. אכזבו אותה. וכל פעם, הלב קטן בקצת. הנפש נסגרה טיפה.
בגיל 15 ו 4 חודשים, היא נהייתה גוש קרח אחד גדול. אהבה
מבחינתה הייתה הנשיקה הבאה שלה, את מי היא תכבוש הבא.
אפילו לבכות לא ידעה. הייתה אטומה. כאילו שמה חומה, בינה לבין
עברה. לא עוד לב גדול, לאהוב, לתת. לא עוד לתת לאנשים לרמוס
אותה. היא עכשיו בן אדם חזק, ששום דבר לא יפיל אותו.
עד רגע השבירה.
לכל אדם כזה מגיע רגע, בו הוא מבין איך הוא חי. הרגע שלה היה
רגע טראגי במיוחד. היא חשבה שיש לה גידול במוח. יש סיכוי
שהייתה היפוכנדרית. סתם דמיינה. אך פחדה לקחת את הסיכון הזה.
בגיל 15, 4 חודשים ו22 יום, היא בכתה פעם ראשונה במי יודע כמה
זמן.
נמאס לה מהאטימות הזאת. מהחוסר רגש. היא רצתה אהבה, ושוב לא
אכפת לה אם תיפגע. הילדה הקטנה עלתה לה וצפה, מתחננת, בוכה
לאהבה. אך החומה, שוב לא נפלה.  וכל מה שרצתה, זה להצליח לאהוב
שוב. להצליח לתת למישהו לפרוץ את החומה הזאת.
היא ניסתה, אך שוב  לא ידעה איך לאפשר למישהו להיכנס לליבה. כל
מה שהצליחה לעשות, הוא לשבת ולכתוב בדף היוצר שלה.