הוא היה בן שישים, אולי קצת יותר. פנים חביבים, עיניים כחולות
שנראו כאילו שייכות למישהו אחר. למרות הקור של ינואר הוא לבש
חולצה קצרה, שחורה, מעל למכנסיים ארוכים שנסתיימו להם בזוג
נעלי לכה מבריקות. לראשו חבש כובע ישן, אך למרות מראהו הפשוט
הוא שמר על גאוותו כשפסע בגב זקוף אל תוך חנות הפרחים.
"בוקר טוב", בירך בקול בריטון רך.
"בוקר טוב", השיב לו המוכר, מודד אותו במבטו. "איך אפשר
לעזור?"
"תן לי את הזר ההוא, שם", הצביע באצבע גרומה.
"הו, זה זר מיוחד!", חייך המוכר והוריד מעל המדף את זר
הסיגליות בעטיפת הצלופן האדומה.
"זה בדיוק מה שאני מחפש".
"למישהי מיוחדת?", קרץ לו המוכר.
"הו, כן. מיוחדת מאוד", חייך הזקן.
"יפה?"
"יותר יפה מכל אחת שאי פעם תוכל לדמיין".
"עד כדי כך?", המהם המוכר. "לא מפריע לך שאני שואל, נכון?"
"מה? הו, לא. כלל וכלל לא".
המוכר חייך, מסופק. "איפה פגשת אותה?"
"פעם אחת על ספסל בגן".
"הממ... אתה אוהב אותה?"
הזקן הסמיק מעט. "מאוד".
"והיא? אוהבת אותך?"
"אני מקווה".
"היא מחכה לך בבית?"
"אה... בביתה, כן".
"זה רחוק?"
"לא ממש. כמה רחובות מכאן".
"הו, אז אם כך בשביל זוג אוהבים כמוכם צריך זר מכובד! זר
סיגליות לא יעשה את העבודה אם היא כל כך יפה כמו שאתה מתאר
אותה!"
"הו, לא. הם יספיקו בהחלט. היא אוהבת סיגליות. דאגתי שכל הבית
שלה יהיה מלא בהן".
"מממ... אז אם כך, בסדר! הנה לך, זר סיגליות!"
"תודה רבה. כמה זה יעלה לי?"
"בשביל הזוג המושלם- חמישה דולרים".
הזקן הוציא מכיסו שטר ירוק והגישו למוכר.
"תודה!", הכניס המוכר את השטר לקופה. "היי!"
"כן?", אמר הזקן שכבר ידו הייתה על ידית הדלת.
"תגיד לי אחר כך איך הלך".
"הלך?", שאל הזקן, נבוך.
"כן. אם הזר עשה את העבודה".
"הו! אני בטוח שהוא יעשה, ידידי. אני בטוח שהוא יעשה", צחק
הזקן.
"עם זר כזה, אין שום סיבה שלא! בהצלחה!"
"תודה", אמר הזקן ויצא.
המוכר הביט כיצד הוא עובר את הכביש, נכנס אל מכונית כחולה
קטנה, מתניע ונוסע משם הרחק.
הוא היה בן שש, אולי קצת פחות. פנים יפים, עיניים ירוקות
שנראו כאילו רק לו יכלו להשתייך. בשל הקור של ינואר הוא לבש
מעיל ארוך, כחול, מעל למכנסי ג'ינס משופשפים שנסתיימו להם
בזוג נעלי ספורט. על ראשו הזדקר שיער בלונדיני חלק, וכאילו
כדי להשלים את התמונה הילדותית אחזה ידה של אמו בזו שלו כשהם
עברו את שער הברזל.
האם לא הבחינה במכונית הכחולה שחנתה בקרבת מקום. הילד הרים את
ראשו וראה מעליו איש זקן, לבוש בצורה משונה, פוסע לצדם בגב
זקוף. הילד נעץ בו עוד כמה מבטים אגב הליכה, ורק כשנפגשו
עיניהם והזקן חייך אליו, משכה אותו האם ודרכיהם נפרדו.
הוא הלך בעקבותיה אך עדיין הביט אחורה תכופות, לא מדיר מבטו
מהאיש הזקן. הוא הביט בו פוסע בצעד בטוח ואיטי בין פסלי השיש,
ולבסוף עוצר מול לוח אבן אחד, מוקף פרחים סגולים שאת שמם לא
ידע, רוכן ומניח עליו זר פרחים בעטיפת צלופן אדומה.