מיס גוגנהיים לא הייתה מורה רגילה. היא ידעה שהיא המבוגרת
ביותר בסגל המורים של ביה"ס, אך נראה היה שעובדה זו מעולם לא
הפריעה לה. נהפוך הוא, למעשה. מתוקף היותה כזו, היא הייתה
הקשוחה ביותר אך גם החביבה ביותר לתלמידים מסוימים מאוד. כל
תלמידיה ידעו שברגע שמיס גוגנהיים נכנסת לכיתה אסור להוציא ולו
הגה מפיהם, שכן מיס גוגנהיים זו אינה בוחלת בשום אמצעים כשזה
נוגע לחינוך דור העתיד!
היה זה תחילת השיעור החמישי שלה להיום והיא הייתה תשושה.
המחשבה על כך שהשיעור השישי שלה צפוי להיות גם האחרון להיום
הייתה היחידה שהשאירה אותה על הרגליים. כרגע היא עמדה מול הלוח
והכתיבה לתלמידי כיתה זי"ן שלישית את הגורמים והסיבות לחלוקת
גרמניה:
"ולכן אחרי מלחמת העולם השנייה, כשהמעצמות החליטו לחלק את
השטחים הכבושים ביניהן, נתעוררה מחלוקת בין ארה"ב לרוסיה בשאלה
מי יקבל את גרמניה. לכאורה, נראה כי שני הצדדים נלחמו היטב
בחזית זו, אך ברית המועצות חשבה ש..." לפתע פסק שטף דיבורה.
"אמה, מה זה?"
כמה ראשים הורמו מהמחברות והסתובבו אל עבר הנערה בת השלוש-עשרה
מהשורה השנייה כשזו קפאה על מקומה, מנסה בכל כוחה להסתיר את
הפתק שבידה.
"כלום...", גמגמה בביישנות.
"אל תגידי לי כלום, גברת צעירה! כשאני רואה פתק, אני יכולה
בהחלט לזהות אותו!"
אמה שתקה.
"עכשיו את תעמדי כאן, מול כל הכיתה ותקראי את מה שכתוב בפתק
הזה!"
"אבל-"
"מיד!"
שקט נשתרר בכיתה כשאמה צעדה בצעד כושל אל הלוח, ניצבה מול
חבריה לכיתה, התירה את קיפולי הנייר והחלה קוראת בקול חלש:
"אמילי, היום זה קרה. מה שחששתי מפניו יותר מכל. היום בבוקר
אבא ארז מזוודה ונסע. עכשיו זה סופי, ההורים שלי גרושים. אימא
אומרת שאני לא צריכה להאשים את עצמי, אבל-"
"אמה, מספיק...", אמרה מיס גוגנהיים בקול רועד. כשהרימה מבטה
מן הדף, יכלה אמה לראות עד כמה היא חיוורת. "שבי בבקשה".
אמה תפסה את מקומה בחזרה בפנים נפולות ומיס גוגנהיים תפסה את
מקומה ליד הלוח והמשיכה בקול קודר מעט לדבר על ארצות הברית ועל
המלחמה הקרה.

ילדים יכולים להיות רעים. רעים מאוד. זאת גילתה אמה על בשרה
למחרת היום.
השמועה על גירושי הוריה עשתה לה כנפיים בכל רחבי ביה"ס. במהרה
לא היה תלמיד אחד שלא ידע, אך משום מה אף לא אחד מהם גילה
רחמים כלפיה. נראה היה שלא אכפת להם ועד מהרה הפכה אמה לקורבן
התורן.
קראו לה "יתומה" ו"ממזרה", כתבו את שמה על הלוח בצירוף כמה
מילות גנאי כאלו ואחרות ובשעת הארוחה אף לקחו ממנה את הכריך
שאימא הכינה לה באותו בוקר.
בהפסקה ישבה אמה מתחת לעץ השסק שבחצר, מביטה באלו שחשבה לחבריה
משחקים בכדור. היא אפילו לא חשבה לבקש מהם להצטרף.
"היי", שמעה קול עדין לידה. היא זיהתה את הקול ולא טרחה
להסתובב.
"אמה, הביטי בי בבקשה".
אמה לא הרימה את מבטה. "אני לא רוצה לדבר איתך", אמרה מבין
ברכיה.
"בבקשה, אני רוצה להתנצל. לא הייתי צריכה לבקש ממך לקרוא את
הפתק מול כולם".
שתיקה.
"הביני, גם מבוגרים טועים לפעמים. הייתי צריכה לחשוב לפני
שביקשתי ממך דבר כזה ו-"
לפתע קמה אמה על רגליה והביטה במיס גוגנהיים, שנותרה לשבת
במקומה, מופתעת קמעה. "נכון! היית צריכה לחשוב! חבל שלא עשית
זאת לפני כן..."
וכשהיא כובשת את פניה בידיה רצה אמה אל עבר הכניסה, ממררת
בבכי.
מיס גוגנהיים הביטה בילדה נעלמת אל תוך הבניין, העבירה מבטה אל
הילדים בחצר ולפתע חשה כיצד מחנק תוקף את גרונה ואיך הדמעות
החמות זולגות במורד לחייה הקמוטות. היא לא רצתה להיזכר, אך
התמונה של אביה עלתה בכל זאת בראשה, כשהוא נופף לה מפתח הבית
כשהמכונית התרחקה עוד ועוד, אמה לא מאטה ולו לרגע, על פניה
הבעה זעופה, והיא מדי פעם מעיפה מבט בשתי המזוודות שהיו מוטלות
במושב לידה. ובינתיים, במושב מאחוריה, הביטה מיס גוגנהיים בת
השבע באביה ההולך ומתרחק ממנה עד אשר הפך לנקודה קטנה באופק
ונעלם.