עליתי על הגג של הקומה העשרים וחמש. זהו. זה נגמר. החלטתי.
אני לא רוצה יותר חלק בעולם הזה. כמה אני יכולה לסבול את היחס
המשפיל הזה מצד כולם. אני פשוט אקפוץ. רגע אחד יכאב לי
ואחר-כך זהו. הכל ייגמר. לא עוד מריבות, לא עוד תסכול, לא עוד
שיחות בלתי פוסקות על איך הייתי צריכה להתנהג, על כמה הייתי
לא בסדר. למטה אני רואה את המכוניות נוסעות. הרוח הקרירה
נושבת ומקפיאה לי את הפנים, הרגליים שלי רועדות. "אני לא
יכולה יותר", אני ממלמלת לעצמי. חייבת לשים לזה סוף.
אבל לא.
מההתחלה ידעתי שלא יהיה לי האומץ לקפוץ. אין מה לעשות, אני
בחורה חלשה וככה אשאר. אני יורדת ברגליים כושלות דרך החלון
חזרה לחדר המדרגות. אני חייבת להמשיך להתמודד. החיים הם לא
דבר שאפשר לברוח ממנו.
חזרתי לחדר הקטן שהקצו בשבילי במוסד לעבריינים. שוב הוכיתי
בסירחון של האוכל הרקוב שהשותפות שלי משאירות. שוב ראיתי את
הג'וקים שמילאו את הרצפה עד שלא היה אפשר שלא לדרוך עליהם.
שוב התיישבתי על המזרון החשוף עם החורים. התחלתי לבכות. מה
עשיתי שכל זה מגיע לי. אני לא פושעת. סתם, סתם נכנסתי לסיפור
הזה. אני בכלל לא מבינה איך. ניגבתי את האף בממחטה שהפכה חסרת
תועלת מרוב הפעמים שהשתמשתי בה. נשכבתי על המיטה והבטתי על
התקרה מכוסת הפיח. והתפללתי שמשהו ישתנה בעולם הזה. שפעם
בחיים אני ארגיש שדברים עובדים לטובתי ולא נגדי.
שמעתי קולות מתקרבים במסדרון. אלה היו הקולות של שלומית
וחגית. שתי השותפות שלי.
"אז מה את אומרת, חגית? את חושבת שיום אחד נצליח להיפטר
מהחדשה הזאת? הבכי שלה עולה לי על העצבים. מכל דבר היא בוכה.
למה היא לא יכולה להשתמש במקום לטובה, ללמוד משהו?"
"כמו שאנחנו עושות?" ענתה לה שלומית.
"תראי, זה לא שאנחנו לא בסדר, אנחנו פשוט לוקחות מה שמגיע
לנו. אנחנו לא גונבות או משהו. את הרי מסכימה איתי שאנחנו הכי
חשובות פה ולכן מגיע לנו שיוותרו בשבילנו על דברים שאנחנו
צריכות. תחשבי למשל על אסתר השמנה. היא לא צריכה את העוגות
שההורים שולחים לה. אז אנחנו עוזרות לה בעצם לעשות דיאטה. או
למשל ריקי השותפה שלנו. היא לא צריכה את המזרון הטוב, הרי
ממילא היא לא מצליחה להירדם אז מטבע הדברים יותר נכון שאנחנו
נשתמש בו", אמרה חגית.
ברגע הזה פשוט רציתי שתבלע אותי האדמה. לא היה לי כוח לריב
איתן שוב. הן נכנסו.
"שלום לגברת דיכאון. כבר קפצת מהגג?" אמרה חגית. התעלמתי.
"ראיתי בדואר שקיבלת חבילה. אני מקווה שלא אכפת לך שניקח משם
את הממתקים", אמרה שלומית.
"כן, אנחנו מאוד רעבות היום", השלימה אותה חגית.
הנה זה מתחיל, חשבתי לעצמי.
"אני אחלק ממתקים למי שאני ארצה לחלק ממתקים ואני לא חושבת
שאתן נמצאות ברשימה הזאת", עניתי.
"שמעת אותה? אנחנו לא חלק מהרשימה שלה", אמרה חגית.
"חוצפנית," אמרה שלומית, "את עוד תראי מה זה לא להיות ברשימה
שלנו, גברת דיכאון."
שתיהן הלכו.
הלכתי לקחת את הדואר. זה היה מוזר כל הסיפור הזה. כבר שנה
וחצי אני פה ואף פעם עוד לא שלחו לי מכתב. ההורים שלי לא רצו
לדבר איתי אחרי מה שקרה. הייתי מאוד מופתעת שפתאום שלחו לי
משהו.
שאלתי את האיש בדואר אם הגיע חבילה עבור ריקי מאור. הוא אמר
שכן והושיט לי חבילה חומה גדולה.
חיפשתי אם כתוב מי השולח. לא היה כתוב. לא יכולתי להתאפק.
רצתי לחדר ופתחתי אותה. היה שם מכתב, עוגה והמון מתוקים
ומלוחים. שוקולד, במבה, ביסלי, בייגלה, עוגיות, בורקסים.
פתחתי את המכתב. והתחלתי לקרוא:

לריקי החמודה.
כבר שנים עברו מאז דיברנו לאחרונה. למען האמת אני בכלל לא
בטוח אם תזכרי אותי. קוראים לי מוטי. הייתי אתך בכיתה לפני
שעזבת למקום שאת נמצאת בו עכשיו. כבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב
לך אבל רק עכשיו הצלחתי להביא את עצמי לידי מעשה. שמעתי שאפשר
לבקר אותך בימי שבת. אני מחכה לאישורך. אשמח אם תחזירי לי
תשובה ותאשרי את ביקורי בהקדם האפשרי. הממתקים הם בשבילך
שיהיה לך קצת מתוק בחיים.
נ.ב. החבר'ה בכיתה מוסרים דרישת שלום והרבה חיבוקים.


שלך בידידות,
מוטי.

החבאתי את המכתב בתוך הכרית. הוא באמת חימם לי את הלב. קשה
להאמין כמה דבר כל-כך קטן יכול לשמח כל-כך הרבה. סוף סוף
מישהו רוצה לראות אותי, לדבר איתי. ידעתי שאין הרבה סיכויים
שהוא יבוא יותר מפעם אחת. לא אחרי שהוא יראה איך זה פה. אבל
בכל מקרה גם ביקור אחד זה משהו. וחוץ מזה, עכשיו עם הממתקים
באמת יהיה לי קצת מתוק.
מאז שסגרו אותי במקום הזה אני ממש לבד. אני לא מסתדרת עם רוב
הבנות פה. ואלה שאני כן מסתדרת איתן, ריטה וחני, נמצאות פה רק
יומיים בשבוע. כי הן עושות שירות לקהילה בתור עונש חינוכי. הן
צריכות לנסוע לבית ספר ולעזור לילדים מתקשים, לנקות מסדרונות
ושירותים בבתי אבות. אני בחיים לא אעשה כמוהן. יש לנו מדינה
מסריחה ואני לא רוצה לעשות בשבילה כלום. חוץ מזה אסור לי. בית
המשפט החליט שאני מסוכנת מדי לסביבה. באותו רגע שמעתי את חגית
ושלומית מצחקקות במסדרון.
מהר התחלתי להחזיר את הממתקים לחבילה. הן נכנסו.
"הנה הגברת עם הרשימה", אמרה חגית.
ושתיהן התחילו לצחקק.
"יש לך עשר שניות לתת לנו את הממתקים מרצונך", אמרה שלומית.
"הם שלי", אמרתי.
חגית התחילה לספור.
"עשר, תשע... שתיים, אחת."
חגית זינקה עליי והתחילה למשוך לי בשערות. צעקתי. דחפתי אותה.
היא הכניסה יד מתחת לחולצה שלי וצבטה אותי בבטן. ניסיתי
להרביץ לה בחזרה ותפסתי לה בשערות. שתינו צרחנו מכאבים אבל אף
אחת לא רצתה לוותר. באותו רגע שלומית, שעד עכשיו עמדה בצד,
הצטרפה למריבה. היא תפסה את היד שלי וסובבה אותה מאחורי גבי
עד שהתחלתי לפחד שהיא תישבר. עזבתי את חגית. התחלתי לצעוק:
"די תפסיקי. את משוגעת? את שוברת לי את היד."
"תגידי שאת מסכימה שניקח את הממתקים."
"אני מסכימה", לחשתי, "בבקשה תעזבי את היד שלי."
חגית נתנה לי סטירה על הלחי שהשאירה סימן אדום שכאב עוד שעה
ארוכה, ואמרה: "זה בשביל השערות שלי."
שלומית עזבה לי את היד, לקחה את הממתקים ושתיהן הלכו. כשהן
הלכו התחלתי לבכות שוב. כל הזמן הן עושות לי את זה. אם ריטה
וחני היו פה זה היה נגמר אחרת, הן לא היו מעזות. אבל עכשיו
כשאני לבד פה הן מרשות לעצמן הכל.
הגיעה השעה חמש אחר-הצהריים. שעת השיחה עם קצין החינוך.
נכנסתי לחדר. היה שם כיסא אחד. מולי ישב גדי, אדם שמן עם שיער
שחור מדובלל וחולצה מכופתרת.
"איך את מרגישה היום?"
"לא טוב", עניתי.
"תראי," הוא התחיל בטון הנחמד הרגיל שלו, "את בחורה צעירה. כל
החיים לפנייך. אם תחליטי שהגישה שלך שונה גם יתייחסו אלייך
שונה. ואז אולי יהיה סיכוי שאת תצאי מפה יום אחד. אבל כל עוד
את ממשיכה להסתגר, לריב עם החברות שלך לחדר, לעשות כל משימה
שמבקשים ממך רק כדי לצאת ידי חובה, את תישארי כאן לנצח. אנחנו
רוצים לראות שינוי כלשהו. את חושבת שלנו נעים לראות אותך ככה?
את סובלת."
"אני לא צריכה את האכפתיות שלך ואת העצות שלך. אני יודעת מה
אני עושה", עניתי לו, והוספתי: "אם באמת היית רוצה לעזור היית
דואג שיהיה פה מזרונים טובים, היית מזמין מדביר שיחסל את כל
הג'וקים והיית מעביר אותי חדר כדי שלא אצטרך להיות עם שתי
הבהמות האלה."
הוא חייך בחוסר אכפתיות מהולה ברחמים. "ריקי. את צריכה ללמוד
להסתדר. אף אחד לא הולך לעשות בשבילך כלום כאן. אין לנו
תקציבים וזה לא התפקיד שלנו. את רוצה חדר נקי? אז תנקי אותו.
חוץ מזה, שלומית וחגית כל הזמן מתלוננות עלייך. אולי הגיע
הזמן שתתחילי להיות קצת נחמדה אליהן. את היחידה שלא מסתדרת
איתן, כל השאר פשוט מעריצות אותן", אמר כמי שמדבר אל ילד קטן.
"אמרתי לך מיליון פעם. אני שונה מהאנשים פה, אני לא מקבלת
אותם."
"כן, אני יודע. זאת הבעיה שלך, עם זה את צריכה להתמודד."
התחשק לי לזרוק עליו כיסא. חרקתי שיניים. הייתי צריכה להפעיל
את כל כוח הרצון שלי כדי לא להתחיל לצרוח עליו.
"את נראית כועסת", הוא אמר.
"כן, אני כועסת", עניתי.
"תחשבי על מה שאמרתי. אולי בכל זאת משהו ייכנס לראש שלך
מתישהו", הוא אמר.
"זהו? סיימנו? אפשר ללכת?" שאלתי.
"לא", הוא ענה.
"מה עוד?" שאלתי.
"השבוע את תורנית שטיפת כלים. אני מתכוון לוודא כל ערב שהכלים
מבריקים. אם הם לא יהיו את תקבלי שבוע נוסף."
"נפלא", עניתי, "עכשיו אפשר ללכת?"
"כן", הוא ענה.
הלכתי לחדר. החלטתי שאני רוצה לכתוב למוטי תשובה.

שלום, מוטי.
שמחתי לקבל את מכתבך אבל אני מתלבטת אם לאשר את ביקורך.
לא נעים להיות במקום שאני נמצאת ואני מפחדת שלא תאהב את מה
שתראה. בכל אופן אתה מוזמן לבוא ואשמח לראות אותך ביום שבת.
שלך בידידות,
ריקי מאור

השבוע עבר לאט מהרגיל. ככה זה תמיד כשמחכים מאוד למשהו. חוץ
מזה, תורנות שטיפת הכלים היא אחת העבודות הכי קשות. אין סבון
ואין סמרטוט, צריך לגרד את כל האוכל הדביק שנשאר על הצלחות עם
הידיים. תמיד זה לוקח לפחות שעה של עבודה ותמיד מסיימים את
התהליך אחרי שהבגדים והידיים מסריחים מריח של שאריות אוכל.
בנוסף לכך, אחרי רחיצת הכלים כבר לא נשארים מים חמים במקלחות
וצריך להתקלח במים קפואים.
הדבר היחידי שהייתי יכולה לשמוח עליו היה שחגית ושלומית לא
גילו את המכתב ושביום שבת מוטי יבוא לבקר אותי. גם ידעתי
שביום ראשון שלאחר מכן יחזרו ריטה וחני מהנסיעה שלהם ויהיה לי
שוב עם מי להיות.
בחדר האוכל אני יושבת עם ריטה וחני וכשהן לא נמצאות אני יושבת
לבד. חגית ושלומית יושבות עם הבנות האחרות ומדי פעם הן צוחקות
ושולחות אליי מבטים לועגים. אבל אני כבר רגילה לכל זה.
בכל אופן גם השבוע הזה עבר.
הגיע יום שבת.
שעת הביקור היא ארבע אחר-הצהריים. כל הבוקר ישבתי בחדר
והסתכלתי על הג'וקים, כאילו שאם אחקור אותם ממש טוב אוכל
למצוא בהם נקודת תורפה כלשהי שתפחיד אותם ותגרום להם להפסיק
לצאת מהביוב של המקלחת ולמלא את החדר. אחרי שלא יכולתי לסבול
את המצב הזה יותר, יצאתי לסלון. שלומית וחגית ישבו שם עם כמה
בנות והתלחשו ביניהן. החלטתי לא להתייחס אליהן. עדיין הרגשתי
פגועה בגלל הממתקים ובכל פעם שהסתכלתי עליהן נזכרתי במכות
שחטפתי ובעלבון. הסתכלתי בטלוויזיה עם המסך הירוק על איזו
אופרת סבון בספרדית וניסיתי לנחש מה קורה שם. התוכנית הייתה
מלאה במריבות ובתככים.
חשבתי לעצמי - למה צריך לראות את כל המריבות האלה בטלוויזיה
כשיש מריבות הרבה יותר מסעירות במציאות? חשבתי שכנראה
ההתמקדות בטלוויזיה עוזרת לאנשים לשכוח מה קורה במציאות,
ולחיות לרגע חיים של מישהו אחר. אני לא הצלחתי לשכוח אבל זה
כנראה בגלל שלא הבנתי את השפה.
הגיעה השעה ארבע אחר-הצהריים.
ענבל המדריכה נכנסה לחדר. "ריקי, יש לך אורח. שאני אכניס
אותו?"
"כן", עניתי.
נכנס בחור נמוך עם משקפיים ושיער שחור. זיהיתי אותו מיד. זה
היה מוטי. הוא תמיד היה מביא לי שיעורים כשהייתי חולה. בחור
נחמד. הוא רק היה קצת יותר מדי ילד טוב בשבילי, לפחות אז.
עכשיו דווקא מאוד שמחתי לראות אותו. הוא קישר אותי עם התקופה
שהייתי בחוץ. אני כל-כך מתגעגעת להיות חופשייה.
הוא ניגש אליי.
"ריקי?"
"כן", עניתי.
"תודה שבאת", אמרתי לו.
"בשמחה", הוא ענה.
"הבאתי לך משהו", אמר והוציא חבילה של עפרונות צבעוניים
ודפים. "פעם אהבת לצייר."
הוא צדק. פעם הייתי מציירת. השתתפתי בתחרות כישרונות צעירים.
אפילו קיבלתי פרס ראשון. ציירתי תמונה של ילד אוכל תפוח עם
תולעת. אבל זה שנים שלא נגעתי בעיפרון. בכלל שכחתי שאני
מציירת.
"אז איך עובר עלייך הזמן?" שאל.
"רע מאוד. אני כל הזמן מחכה שהוא יעבור כבר. מלוכלך פה, מסריח
פה, אני נגעלת מהמקום הזה ומהאנשים פה. כולם פה פושעים. שתי
החברות היחידות שלי פה לא נמצאות רוב השבוע. אני לא מאמינה
שאני כאן ולא מבינה איך הגעתי לכאן, זה כמו סיוט רע."
"אני מצטער לשמוע. החבר'ה בכיתה מתגעגעים אלייך. ההורים שלהם
לא מרשים להם ליצור אתך קשר. את מבינה, יצא לך שם של מישהי
שכדאי להתרחק ממנה."
"אני מבינה", אמרתי במרירות.
"אני רוצה שתציירי אותי", אמר פתאום.
"אני לא מוכנה. שנים שלא נגעתי בצבע. אני לא זוכרת איך
מציירים."
"לא משנה", אמר.
"אני לא יכולה", אמרתי לו, "אני לא במצב רוח המתאים."
"בשבילי. בבקשה", אמר. הבקשה שלו נגעה ללבי.
"בסדר. אז תשב שם ליד החלון. תשים את היד על הסנטר, כאילו אתה
חושב, ואל תזוז."
הוא עשה כבקשתי.
התחלתי לצייר.
הדקות עברו והיד שלי רצה על הנייר, לקחה עיפרון אחר עיפרון.
הסתכלתי עליו וציירתי.
עברו שעתיים ועדיין ציירתי. והוא הסתכל עליי.
עברה עוד שעה. והוא עדיין הסתכל עליי ואני ציירתי.
פתאום הרגשתי שמחה. הציור לבש צורה ופשט צורה. זה התחיל
להראות כמוהו. נזכרתי כמה אני אוהבת לצייר. נזכרתי שהייתי
יכולה לשבת שעות על גבי שעות ורק לצייר דברים. פתאום חשבתי
שאני יכולה להשתמש בזמן שלי פה כדי להשתפר בציור. ככה הזמן
יעבור הרבה יותר בקלות. הרגשתי תקווה חדשה נולדת בתוכי דרך
היד עם העיפרון שעושה מעצמה את העבודה בלי שאני צריכה לחשוב.
הגיעה השעה שמונה בערב. ענבל המדריכה הגיעה ואמרה שכדאי לנו
להתחיל לסיים כי בעוד חצי שעה מסתיים זמן הביקור. הייתי חייבת
להשלים את הציור הזה. הגברתי את הקצב. ובשמונה ועשרה אמרתי
לו: "אתה משוחרר, מותר כבר לזוז. רוצה לראות?"
"אני מת מסקרנות", אמר.
הראיתי לו.
"זה יפה", הוא אמר, "מי זה?"
"אתה!" עניתי, "זה לא דומה לך?"
"לא!" אמר. התחלתי לכעוס. בשביל זה הוא ביקש ממני לצייר אותו?
כדי לצחוק עליי?
"אני צוחק אתך", אמר, "זה כמוני רק יותר יפה, את מציירת
מקסים."
הסמקתי. עבר הרבה זמן מאז מישהו אמר לי משהו טוב. חוץ מזה כבר
כמעט שנה שלא דיברתי עם בן חוץ מקצין החינוך המטומטם שעושה
לנו שיחות כל הזמן.
"טוב, אני צריך ללכת", אמר, "נגמרה שעת הביקור."
הוא התקרב ללחוץ את ידי. במקום ללחוץ את ידו חיבקתי אותו.
עכשיו היה תורו להסמיק.
"מה עשיתי שזה מגיע לי?" שאל.
"הבאת לי קצת שמחה לחיים", אמרתי.
"עכשיו אני שמח", אמר והלך.
הוא שכח את הציור.
רצתי אחריו. צעקתי לו: "מוטי!"
"מה?" הסתובב אליי.
"שכחת את הציור שלך."
"תשמרי אותו אצלך בינתיים", ענה, "אני אבוא לקחת אותו בשבוע
הבא."
"מבטיח?" שאלתי בתקווה.
"מבטיח", ענה.
הרגשתי ברקיע השביעי. סוף סוף קרה לי משהו טוב. הוא נתן לי
תקווה בחיים שאולי יום אחד אני אצא מהמוסד הזה. חשבתי שאולי
אני צריכה לגרום לכך שיחשבו שאני לא מסוכנת ואז אוכל לצאת
לעבודות שירות עם ריטה וחני. כך גם אוכל לשמח אנשים כמו שמוטי
שימח אותי וגם אהיה יותר זמן עם החברות שלי.
בתור צעד ראשון תליתי את הציור בחדר. מסגרתי אותו עם הקרטון
של החבילה שהוא שלח לי. והוא נראה ממש כמו תמונה.
בערב חגית ושלומית נכנסו לחדר.
"מי זה?" שאלה שלומית.
"זה בחור שבא לבקר אותי", עניתי.
"אז למה תלית אותו בחדר?" המשיכה באותו טון דיבור אבל חגית
קטעה אותה.
"מי צייר את זה?"
"אני", עניתי עם קצת גאווה.
"זה יפה", היא אמרה להפתעתי. "לא יכול להיות שאת ציירת את
זה", היא אמרה.
"את לא חייבת להאמין", אמרתי לה, "לי זה לא משנה."
"את יכולה לצייר אותי?" היא שאלה. החלטתי שאולי הפעם אנסה
להתנהג איתן אחרת. אחרי הכל לא נהניתי כל-כך לחטוף מהן מכות
ולריב איתן כל הזמן. חוץ מזה כל-כך התחשק לי לצייר.
"בתנאי שאת הממתקים הבאים אני מחליטה למי לתת ואתן לא תיקחו
לי אותם", אמרתי.
"אני מסכימה", אמרה. "אבל זה חייב להיות ציור יפה", הוסיפה
תנאי.
פניתי אל שלומית.
"ואת מסכימה?"
"כן. בתנאי שתציירי גם אותי."
"בסדר. עשינו עסק", עניתי.
למחרת, כשריטה וחני, הגיעו הן ראו מחזה מוזר. חגית ישבה על
המיטה ואני ישבתי על הרצפה עם הג'וקים וציירתי אותה. הן
הסתכלו על הציור שציירתי ועמדו מתפעלות.
לאחר מכן בערב ישבנו שלושתנו ודיברנו. סיפרתי להן על הביקור.
איך הוא הפיח בי תקווה מחדש. על העסקה החכמה שעשיתי ועל שאני
מקווה שחגית ושלומית יקיימו את חלקן. הן ממש שמחו בשבילי.
וכולנו צחקנו על איך חגית הייתה במתח וכל שתי דקות שאלה את
שלומית: "זה יוצא יפה, נכון?" ושלומית הייתה אומרת לה: "חכי
קצת, את לא רואה שזאת רק ההתחלה?" ואז היא הייתה שואלת: "אבל
מותר לי לזוז? נורא מגרד לי באף!" ואני עניתי לה: "חכי
בסבלנות. את לא רוצה שאצייר אותך מגרדת באף, נכון?"
חני אמרה לי שיש לי מזל גדול שיש לי כישרון כזה ושאני בת מזל.
ריטה אמרה שאני צריכה לעשות משהו עם הכישרון שלי. ושאני חייבת
לצאת מהמקום הזה כמה שיותר מהר. הסכמתי איתן. אבל עכשיו,
לראשונה, הייתה לי תקווה שזה אפשרי. מוטי נתן לי תקווה.
למחרת היו בחדרנו שלושה ציורים על הקיר. ציור של חגית, של
שלומית ושל מוטי. יחסן של חגית ושלומית אליי השתפר. הם התחילו
קצת להעריך אותי. יכולתי לעשות משהו שהן לא יכולות.
אבל המבחן האמיתי היה ביום שלישי כשקיבלתי את החבילה.
ביום שלישי בבוקר החברות שלי חני וריטה שוב נסעו לעשות שירות
לקהילה ואני נשארתי שוב לבד. כמו בכל יום מאז הביקור של מוטי
הלכתי למשרדים לבדוק אם הגיע דואר, מכתב או טלפון. הגיעה
חבילה. נרגשת לקחתי אותה לחדר בכדי לפתוח אותה ולראות מה יש
בתוכה. היו שם עוגת שוקולד ועלי גפן ממולאים. מתחת היה מכתב
ממוטי.
עמדתי לקרוא את המכתב אבל באותו רגע שמעתי את חגית ושלומית
נכנסות.
חגית חטפה לי את המכתב והתחילה להקריא בקול רם ולצחוק.
"שלום לריקי המתוקה." כאן היא עשתה פרצוף של מישהו שאכל משהו
מגעיל.
"נהניתי מאוד לבקר אותך, מקווה שגם את נהנית." כאן היא
הוסיפה. "כמה רומנטי..." ושתיהן צחקו בקול רם.
בשלב זה היא הפסיקה להקריא ואמרה. "את לא צריכה לקרוא את
ההמשך." והתחילה לקרוע את המכתב לחתיכות.
כעסתי מאוד, אבל ידעתי שאני לא יכולה להתנגד להן שוב. גם
חשבתי לעצמי שאם לא אתפרץ עליהן ייגרם פחות נזק. הרי מה שהן
רוצות זה להרגיז אותי.
היא סיימה לקורע את המכתב לפירורים וזרקה אותו לפח.
בינתיים שלומית הסתכלה על העוגה ועל עלי הגפן, ושאלה: "לא
אכפת לך שניקח לחלק לחבר'ה, נכון?"
חרקתי שיניים. "אבל עשינו הסכם, לא?" שאלתי אותן.
חגית חייכה חיוך ממזרי ושאלה: "שלומית, את זוכרת איזשהו הסכם
שעשינו עם ריקי המתוקה?"
שלומית הסתכלה עליי כאילו לא ראתה אותי אף פעם קודם לכן
ואמרה: "לא, לא זוכרת."
חגית נלקחה עלה גפן אחד וטעמה. "הם טובים!" אמרה, "אני חושבת
שניקח את כולם."
ניסיתי להתנגד. "אבל הוא שלח אותם בשבילי", אמרתי.
"ריקי המתוקה, אנחנו באותו חדר. אנחנו צריכות להתחלק אחת עם
השנייה, לא?"
"אז לפחות תשאירו לי קצת", אמרתי בחוסר ברירה. חגית נראתה
כעומדת להסכים.
שלומית הסתכלה עליי במבט אכזרי ואמרה: "ניקח לכל החבר'ה. ומה
שיישאר ניתן לך."
חגית לקחה את עלי הגפן ואת העוגה והן הלכו מחייכות לכיוון
הדלת.
הרגשתי מובסת ומושפלת. החלטתי לכתוב על הכל למוטי חשבתי שאולי
זה ירגיע אותי קצת. חוץ מזה ידעתי שאם אצליח לא לריב איתן
במשך תקופה אוכל לצאת החוצה לשירות לקהילה וזאת הפכה להיות
המשאלה הכי גדולה שלי מאז הביקור של יום שבת האחרון.

שלום, מוטי.
אני מצטערת לכתוב לך אבל לא נהניתי מהעוגה ומהתבשיל ששלחת לי
כיוון שהשותפות שלי לחדר לקחו לי אותם. מאותה סיבה גם את
המכתב לא יכולתי לקרוא עד הסוף אבל אני יכולה לנחש מה היה
כתוב בו. אני מקווה שתבוא ביום שבת הקרוב. הביקור שלך שינה
אצלי משהו. יש לי תקווה חדשה, אני מחכה שיאשרו לי לצאת לעשות
שירות לקהילה ואז אהיה עם חברותיי. השתמשתי הרבה בצבעים ששלחת
לי, ציירתי את השותפות שלי לחדר והן היו מרוצות ביותר. עכשיו
יש לנו שלושה ציורים שלי בחדר, והיפה בהם הוא הציור שלך. כבר
הספקתי לשכוח כמה אני אוהבת לצייר. מעניין, מאז שבאת יש לי גם
מחשבות שמחות, לראשונה מזה הרבה זמן. אולי זה בגלל שיש לי למי
לחכות ולמה לקוות.
שלך בידידות,
ריקי מאור

רצתי למשרדים לתת את המכתב לפני ששלומית וחגית יחזרו ויעשו
נזקים נוספים.
כשחזרתי מהמשרדים שמעתי אותן מצחקקות. הן החזירו לי את הקופסה
עם פרוסת עוגה אחת ועלה גפן אחד. אכלתי. באמת היה טעים.
בניגוד לכל היגיון הרגשתי צורך להודות להן על שהשאירו לי. הן
היו יכולות לא להשאיר כלום. כנראה הן לא מרושעות עד כדי כך
כמו שחשבתי שהן.
אולי אני צריכה להשלים עם זה שהן מנהלות כאן את העניינים. כך
החיים שלי יהיו יותר פשוטים. הרי המריבות איתן הן החלק הקשה.
הימים עברו. הכי הרבה חיכיתי למכתב חזרה ממוטי אבל זה לא
הגיע. התחלתי לדאוג. אולי הוא שכח אותי. אולי הצפתי אותו יותר
מדי בהשתפכות שלי במכתב האחרון, אולי זה הפחיד אותו.
בכל יום הייתי הולכת לדואר בתקווה שהגיע ממנו מכתב אבל לשווא.
הגיע יום חמישי, יום השיחה עם קצין החינוך.
בשעה חמש ענבל נכנסה לקרוא לי לשיחה עם גדי.
ישבתי על אותו כיסא והוא התחיל לדבר:
"בשבוע האחרון התנהגותך השתפרה. את יותר משתפת פעולה, את פחות
רבה עם חגית ושלומית וראיתי שהתחלת לצייר. דרך אגב, את מציירת
ממש יפה. יש לך מושג מה גרם לשינוי הזה?"
"אני מקווה שתאפשרו לי לצאת יחד עם חני וריטה לעשות שירות
לקהילה", אמרתי.
"תראי, זאת בעיה. בית המשפט החליט שעד שיסתיימו ההליכים
המשפטיים את מוגדרת כמסוכנת לחברה. אסור לנו סתם ככה לשחרר
אותך."
"אבל אני יכולה להשתפר", התעקשתי.
"זה לא בסמכותי. אני אוכל רק להמליץ לבית המשפט לשקול את
העניין מחדש. בינתיים את נשארת סגורה פה", ענה.
"אבל אמרת שאם אשתפר תתנו לי לצאת", התרגזתי.
"אמרתי שיש סיכוי שיום אחד תצאי מפה", אמר בחוסר אכפתיות
מסוים.
תמיד הוא מצליח להוציא אותי מדעתי, גדי הזה.
"יש עוד משהו שאני צריכה לדעת או לעשות?" שאלתי.
"כן. תעשי לעצמך טובה ותמשיכי כמו שהתחלת. אני אעשה כמיטב
יכולתי לעזור לך."
זה הפתיע אותי. עד עכשיו לא ידעתי שגדי מסוגל להיות בעד
מישהו. עד עכשיו הוא נראה לי טיפוס חסר רגשות לחלוטין. "תודה
לך", אמרתי לו והלכתי.
אחרי השיחה באורח פלא הרגשתי טוב. הסיבה לכך הייתה שהצלחתי לא
לדבר אתו על מוטי ושהוא לא גילה. איכשהו רציתי שהביקורים של
מוטי יישארו עניין פרטי ולא יהפכו לנושא שיחה ציבורי. במוסד
הזה שכולם יודעים הכל על כולם. לכך שלא רציתי לדבר על מוטי
הייתה עוד סיבה - דאגתי שמוטי לא יבוא יותר. ולא היה לי הסבר
לעובדה שהוא לא שלח מכתב תשובה.
ביום שישי שמתי לב לשינוי בהתנהגות של חגית ושלומית כלפיי.
נראה היה כאילו הן התחילו להשלים עם העובדה שאני אתן בחדר. הן
הפסיקו לצחוק עליי כל הזמן, והיו עסוקות בעניינים אחרים.
כנראה הן הרגישו שפחות אכפת לי עכשיו. בצהריים עליתי על הגג
וציירתי את העיר מלמעלה, את האנשים הקטנים שהולכים ברחובות,
את המכוניות. בתוך הריכוז שהציור דרש תפסה אותי איזושהי שלווה
קסומה. שכחתי איפה אני נמצאת. הרגשתי איך היד שלי מלטפת את
הנייר שמקבל עם כל נגיעה גוונים חדשים, כמו קוסמת שמכניסה רוח
חיים לדמויות השטוחות שעל הדף. הרוח הקרירה ליטפה אותי. פתאום
הרגשתי טיפות נופלות על הדף. הסתכלתי למעלה לראות אם יורד גשם
אבל לא היה אפילו ענן אחד ואז הבנתי שאני בוכה, אבל לא מעצב
אלא מהנאה. כשסיימתי את הציור כבר היה ערב. תליתי אותו ליד
הציורים האחרים בחדר. היה לו יופי מיוחד, קסום כזה. באותו ערב
נרדמתי עם חיוך על השפתיים.
כשקמתי בשבת בבוקר הציור לא היה על הקיר. אחרי שחיפשתי בכל
החדר שאלתי את חגית ושלומית איפה הציור. הן חייכו חיוך
מסתורי, אמרו שאסור להן להגיד.
כעסתי מאוד אבל החלטתי לא להראות להן שאני כועסת. אמרתי להן
שאם יראו אותו במקרה אשמח אם יגידו לי.
בצהריים של אותו יום הסתובבתי בין החדרים לראות אם הציור שם.
להפתעתי ראיתי אותו אצל נעמי תלוי עם הקיר ומתחתיו היה כתוב
"יום הולדת שמח. באהבה מחגית ושלומית."
כעסתי מאוד. גם לוקחות, גם משקרות. וגם נותנות את זה במתנה.
הלכתי אליהן לחדר. הייתי מאוד כועסת. הציור יקר לי מאוד.
הרגשתי שציירתי דברים שיצאו מתוכי ולא הסכמתי שישתמשו בו
למטרות אחרות. עמדתי להרביץ להן כאלה מכות שהן לא ישכחו
בחיים. חשבתי שהפעם הן באמת עברו את הגבול.
כשהגעתי לחדר, לפני שהספקתי בכלל להבין מה קורה, שלומית תפסה
את ידי וסובבה אותה מאחורי הגב שלי וחגית תפסה את היד השנייה.
פעם נוספת הרגשתי שהיד שלי עומדת להישבר. ניסיתי להשתולל. אבל
האחיזה של שלומית רק התהדקה. צעקתי: "תעזבו אותי! מה אתן
רוצות מהחיים שלי? הציור הזה הוא שלי!" והיד של שלומית משכה
את ידי יותר חזק אחורה. הרגשתי איך היד שלי מתעקמת. הרמתי את
הרגל ובעטתי לשלומית חזק ברגל. היא צעקה ואחיזתה נחלשה לרגע.
שחררתי את היד אבל היא כאבה כאבים נוראים. בעטתי בחגית ברגל.
היא נפלה על הרצפה. לאחר שניות הן קמו ועמדו להתנפל עליי אבל
משהו עצר אותן. מישהו עמד מאחוריי. הסתובבתי. זאת הייתה ענבל.
היא הסתכלה על היד שלי, האדומה והכואבת, ושאלה "מה קרה?"
"שלומית עיקמה לי את היד", עניתי. שלומית וחגית היו המומות.
הן ניסו להגיב אבל ענבל תפסה בידי הבריאה והלכנו לחדר עזרה
ראשונה. שם היא חבשה לי את היד הכואבת עם תחבושות ומתלה מבד
לבן. למזלי זאת לא הייתה היד שמציירת. תוך כדי חבישה היא אמרה
שיש לי אורח.
הייתי מאוד נסערת. קודם הן לקחו לי את הציור. אחר כך היד.
ועכשיו מוטי. יותר מדי ריגושים. הרגשתי שאני לא עומדת בקצב.
אמרתי לה שתכניס אותו.
מוטי הסתכל עליי ומבטו עצר כשראה את ידי החבושה.
"מה קרה?" הוא שאל.
"זה סיפור ארוך", עניתי.
"לא כתבתי לך כי לא רציתי שהשותפות שלך יקראו", אמר.
בקצה המסדרון ראיתי את חגית ואת שלומית מתקרבות. אחזתי בידו.
"בוא אחריי", אמרתי לו. עלינו את כל המדרגות אל הגג. בטיפוס
לגג עצמו דרך החלון נעזרתי בו כיוון שהייתה לי רק יד אחת. זה
היה מבצע מפחיד וקצת מסובך אבל הצלחנו. ידעתי שכאן אף אחד לא
יפריע לנו.
"אז כאן זה המקום שלך", אמר.
"כן", עניתי.
"מה שלומך?" שאל.
"נסערת", אמרתי. "אתמול ציירתי ציור מאוד מיוחד. והיום בבוקר
שתי הפוסטמות האלה נתנו אותו למישהי ליום-הולדת."
"זאת הסיבה למריבה?" שאל.
"כן", עניתי.
הוא הניח את ידו על כתפי. זאת הייתה הרגשה טובה. כבר הספקתי
לשכוח איך זה מרגיש, לשבת כשמישהו מחבק אותך ככה.
"הציור שציירת אותי עוד בסדר?" שאל.
"כן, בו הן עוד לא נגעו", עניתי.
"את יודעת," אמר, "כבר הרבה זמן רציתי לבקר אותך. אבל כולם
התנגדו. ההורים שלי אמרו שאסור לי להיות אתך בקשר, שזה עלול
לדרדר אותי. המורה לא הסכימה לתת לי את הכתובת. החברים אמרו
לי שאני צריך לשכוח מהרעיון. אבל בתוכי ידעתי שזה מה שאני
צריך לעשות. הייתה לי ועדיין יש לי הרגשה שאנחנו צריכים אחד
את השנייה. שאת יכולה לעזור לי ואני יכול לעזור לך", הוסיף.
"אתה מאוד עוזר לי", אמרתי, "אבל אני מצטערת, אני לא רואה איך
אני עוזרת לך."
"עצם זה שאנחנו נמצאים ביחד. שאת משתפת אותי בקשיים שלך. שיש
לי בשביל מי להתאמץ לעשות דברים טובים. שיש מישהי שאני אוהב,
שנעים לה איתי", הוא עצר לרגע, כאילו הרגיש שאמר יותר ממה
שהתכוון לחשוף, והחליף נושא: "קיבלתי את המכתב שלך. הוא היה
מאוד מרגש. טוב לשמוע שחזרת לצייר. ושיש לך שוב תקווה בחיים.
האמת, אני זוכר איך היית עוד בתקופה לפני שהגעת לפה. תמיד
הייתה לי הרגשה שתוכלי לעשות עוד הרבה בחיים."
"למה אתה חושב ככה?" שאלתי אותו.
"תמיד היה לך ביטחון כזה בעצמך. היית מדויקת וברורה. לא
ויתרת. תמיד היית חייבת להצליח בכל מה שעשית, והצלחת. את
זוכרת את ההצגה של סוף כיתה ז'? את כתבת, ביימת ושיחקת בתפקיד
הראשי. כולם קיבלו אותך כמנהיגה מלידה."
"אבל היום אני לא ככה", עניתי לו.
"את יכולה. את צריכה פשוט להתאים את עצמך למקום שבו את נמצאת
כדי להפיק ממנו את המיטב בשבילך ובשביל מי שאתך. כרגע יכול
להיות שזה אומר לריב קצת פחות אבל יחד עם זאת לדעת להתעקש
בשביל דברים שבאמת חשובים לך."
"למה אתה מתכוון?" שאלתי.
"למשל עם התמונה. אם היית הולכת ומדברת עם הבחורה שקיבלה את
התמונה מחגית ושלומית רוב הסיכויים שהייתן מגיעות להסכם
ששתיכן מרוצות. אבל במקום לעשות את זה פעלת מתוך כעס. ולפי מה
שסיפרת לי חגית ושלומית הן אלופות במריבות ובסכסוכים, יהיה לך
קשה לנצח אותן בדרך שלהן, במכות, במיוחד שהן שתיים ואת רק
אחת."
התשובות שלו היו לעניין. באמת הייתה לו דרך חכמה להסתכל על
החיים. שמחתי שאני לא לבד.
נשארנו לשבת ככה ולהסתכל על הכוכבים. כוכב אחד נפל.
"תבקשי משאלה", אמר.
ביקשתי.
"מה ביקשת?" שאל.
"נשיקה", אמרתי.
הוא הסמיק.
"ממני?" שאל.
הנהנתי.
"עכשיו?" שאל.
"נו, כן..." אמרתי.
הוא התקרב אליי ונישק אותי קלות על השפתיים. ההרגשה הייתה
מיוחדת. רציתי שזה יימשך.
"זה הכל?" שאלתי.
"בינתיים", אמר.
שמעתי קריאות מלמטה. הסתכלנו על השעון וראיתי שהשעה שמונה
וחצי.
"אני צריך ללכת", אמר.
"תודה שבאת. היה ממש ערב קסום... אני אוהבת אותך", אמרתי.
הוא עזר לי לרדת מהגג. ליוויתי אותו לכניסה וכשהוא יצא מהדלת
הוא אמר לי בשקט: "אני אוהב אותך." והלך.
התחיל עוד שבוע.
ביום ראשון בבוקר קמתי מהמיטה עם חיוך ענק מרוח על הפרצוף.
חלמתי עליו, על הנשיקה. ניסיתי לפקס את מבטי. ברקע שמעתי את
ענבל המדריכה מאיצה בנו לקום: "השעה שמונה, כולם לבוא לאכול
בבקשה."
ממולי ראיתי את חגית ושלומית מתלבשות. חייכתי אליהן כאילו הן
לא היו הסיבה לחלק גדול מהצרות שלי כאן. אט אט החלו לחזור
אליי מאורעות הערב של אתמול. נזכרתי איך אחרי שמוטי הלך חגית
ושלומית ניגשו אליי להתנצל. הן אמרו שענבל המדריכה הבהירה להן
שהן עברו את הגבול ושהן לא התכוונו לפגוע בי. הם אמרו שפשוט
לא היה להן מה לתת לנעמי ליום ההולדת והציור היה תלוי שם
כאילו נועד לכך. מלבד זאת הן אמרו שהן חושבות שגם לי לא יזיק
לגלות קצת יותר נדיבות. יותר מאוחר בערב נעמי באה להחזיר לי
את הציור ולהגיד שהיא לא ידעה שזה אני ציירתי והיא מתנצלת.
אמרתי לה שהיא יכולה לשמור אותו כמתנה ממני ושיהיה לה
יום-הולדת שמח. היא התפלאה לרגע. "מה באמת? את נותנת לי אותו?
אחרי כל המריבה הזאת והפציעה ביד שלך?" חיבקה אותי ואמרה
"וואו, תודה, אני כל כך אוהבת את הציור הזה. הוא עושה לי
הרגשה מיוחדת כשאני מסתכלת עליו."
לא יכולתי להאמין.
שמחתי, היא אהבה את הציור שלי. היא שמחה מהמתנה. היא דיברה
איתי. זכרתי את נעמי בתור בחורה שיודעת רק להעביר ביקורת
ולהתחנף לחגית ולשלומית. עכשיו גיליתי בה פן נוסף, יפה יותר,
שלא ידעתי שקיים בה.
למחרת כאשר ישבתי לבד בחדר האוכל ניגשה אליי נעמי והזמינה
אותי להצטרף אל שאר הבנות.
"ריקי, בואי תשבי אתנו, לא נעים לנו לראות אותך יושבת ככה
לבד."
"החברות שלך לא חושבות ככה", עניתי.
"דווקא כן. אנחנו רוצות שתשבי אתנו", אמרה נועה שישבה לידה.
"בסדר", עניתי והצטרפתי אליהן לשולחן. לרגע כולן השתתקו. אחרי
שעברו כמה דקות בשתיקה נועה הייתה הראשונה שדיברה אליי.
"ריקי, איפה למדת לצייר ככה? הציורים שלך פשוט מדהימים."
"הייתי במגמת אמנות בבית הספר", עניתי.
"אז איך הגעת לכאן?" שאלה, "את לא נראית פושעת בכלל."
"בגלל החבר שהיה לי אז", עניתי.
התמונות התחילו לחזור אליי. הזיכרון היה טרי כאילו זה קרה
אתמול. כל הדברים שניסיתי לשכוח במשך השנה וחצי האחרונות
הציפו את הראש שלי בסערה.
"ספרי לנו, בבקשה", אמרה.
"לא נצחק עלייך", הוסיפה.
התחלתי לספר.
זה קרה אחרי שהיינו חברים חצי שנה. הוא אמר שהוא רוצה להזמין
אותי להכיר כמה מהחברים שלו.
הלכנו אליהם. הם גרו בשכונה מוזנחת בחלק של העיר שלא נהגתי
להסתובב בו כי אמי אסרה עליי. עלינו יד ביד לקומה השנייה של
בניין. הבניין היה כל-כך מוזנח שכשמסתכלים עליו מתפלאים למה
הוא עדיין מחזיק מעמד. הוא היה מכוסה בעובש מבחוץ, הדלת הייתה
מברזל, והידית חרקה כאילו לא שימנו אותה כבר עשרות שנים. בתוך
הבית היה ריח של שמן שרוף, ועוד ריחות חזקים שלא יכולתי לזהות
מה מקורם.
ישבו שם חמישה גברים שריריים, מקועקעים היטב, מגולחי ראש. אחד
מהם עם עגיל בגבה.
היה להם מבט קשה ומאיים שלא היית יכול להביט בו יותר מכמה
שניות. כשהיינו בפנים ניסיתי להגיד לבני, החבר שלי, שלא נעים
לי שם, ושאני רוצה ללכת. אבל הוא, בניגוד למנהגו בדרך-כלל,
עשה עצמו כאילו אינו מרגיש בי.
אחרי שנכנסנו אחד הבחורים נעל את הדלת אחרינו.
אחרי שלחצו ידיים עם כולם ואחרי שבני הציג לפניי את שמותיהם
של כולם: שמעון, אבי, רובי, גדעון וגרי, רובי שאל את שמעון:
"אז מה הפרויקט הבא שלנו?"
שמעון הזדקף כעומד לדבר אבל אז הבחין בי. הוא עצר את עצמו
ופנה אל בני: "אתה בטוח שאפשר לסמוך עליה? היא נראית קצת יותר
מדי ילדה טובה."
בני הסתכל עליי במבט שאומר: "תגידי משהו. תראי להם מי את
באמת." רציתי שיהיה מרוצה ממני.
"אני יכולה לעשות כל מה שצריך", אמרתי להם בנחרצות.
אין לי מושג למה אמרתי את זה. לא הרגשתי טוב עם החבר'ה האלה,
הרגשתי שהם לא אנשים שהייתי רוצה לעשות אתם משהו ורק בגלל שזה
מה שבני רצה אמרתי מה שאמרתי ומיד התחרטתי.
שמעון התחיל לדבר. "המטרה היא חנות התכשיטים ברחוב הראשי.
אנחנו נבוא לשם בעשר בלילה כשעומדים לסגור את החנות. אני רוצה
שאת", הוא פנה אליי, "תלכי אל השומר בפתח ותדברי אתו, הוא
בחור צעיר. תגידי לו שאיבדת משהו ליד הכניסה לחנות. אם צריך
אפילו תגרמי לו לחשוב שאת רוצה אותו. העיקר לשמור את העיניים
שלו עלייך ולא עלינו. תבקשי ממנו להאיר לך לרגע על השביל עם
הפנס במרחק כמה מטרים מהכניסה. ברגע שהוא לא ליד הכניסה." כאן
הוא פנה אל האחרים. "אתם נכנסים לחנות. אתה", הוא פנה אל
רובי, "תופס את בעל החנות. הוא אמור להיות לבד בחנות. אתה
סותם לו את הפה וקושר אותו ולוקח את המפתח מהחגורה שלו. אתה",
פנה אל גדעון, "לוקח את כל התכשיטים ומכניס לשק. אתם", פונה
אל גרי ובני החבר שלי, "מחכים עם מכונית לאסוף את כולנו
ולהסתלק. כשהשומר יתקרב חזרה לחנות", כאן הוא פנה אליי, כשהוא
מחזיק פגיון ביד, "אחכה לו ליד הדלת עם הפגיון הזה ואכריח
אותו לשתף איתנו פעולה אם הוא רוצה לחיות. לאחר מכן נעלה על
האוטו וניסע מחוץ לעיר לחלק את השלל."
הרגשתי צמרמורת בכל הגוף. לא הבנתי איך נכנסתי להרפתקה כזאת.
שמעון כנראה קלט את זה. הוא התקרב אליי עם הפגיון, הצמיד אותו
לגרון שלי, הסתכל עליי מקרוב עם העיניים השחורות והמבט שגורם
לך לרצות להסתכל לכיוון אחר ואמר: "אם אני שומע שאת סיפרת על
התוכנית שלנו למישהו או אם יש איזושהי בעיה בביצוע החלק שלך
בתוכנית, אני לא אקח את הסיכון של להשאיר אותך בחיים. היום
אני נחמד אתך כי בני פה ואת חברה שלו. אבל תדעי שאתנו אין
חוכמות - אנחנו יודעים הכל, שומעים הכל. כל מה שהמשטרה יודעת,
אנחנו יודעים קודם ומגיבים בהתאם." שמעון היה המנהיג. כולם
הסתכלו עליו כמחכים להוראות נוספות. הוא התרחק ממני והמשיך
לדבר: "אנחנו ניפגש כאן ביום שני בלילה בשעה תשע בדיוק, נלבש
כובעי גרב שחורים ובגדים שחורים. את", הוא שוב פנה אליי,
"תלבשי חולצה עם מחשוף ושמלת מיני, אם יש לך." עשיתי בראשי
תנועה של כן חלשה. לא הבנתי איך הסתבכתי כל-כך. הרגשתי
שהרגליים שלי כבר בקושי מחזיקות אותי עומדת. הוא המשיך לדבר
אל האחרים. "אז תהיו שם, בהצלחה." ואז הוא ניגש אליי, טפח לי
על הכתף ואמר: "אל תדאגי. אני יודע שתהיי בסדר."
אחרי שהתרחקנו קצת משם וכולם הלכו. התחלתי לבכות. אמרתי לבני:
"למה הכנסת אותי לכל הסיפור הזה? הם לא חברים שלך, הם גנבים,
זה מסוכן. אנחנו נסתבך עם המשטרה ונשב בכלא. אני מפחדת."
הוא הסתכל אליי. ראיתי בעיניים שלו שגם הוא מפחד. "אני חייב
לו טובה כבר כמה שנים, הוא הציל את אימא שלי מאונס, ואמר לי
שאני אהיה חייב לעשות בשבילו משהו בתמורה כשיבקש. אתמול הוא
התקשר. עכשיו כבר אין דרך חזרה. אנחנו נעשה בשבילו מה שהוא
מבקש ונגמור עם זה", אמר וחיבק אותי חזק אליו. שוב בכיתי הפעם
מתוך הזדהות.
ביום שני בשמונה בערב אני ובני יצאנו לכיוון אותו אזור מוזנח
בעיר שבו פגשנו את חבורת הבריונים.
היה לי קר. הייתי עם שמלה קטנה ודקה וחולצה עם מחשוף גדול
שהשאלתי מאחת החברות שלי. הרגשתי רע. לא אהבתי ללכת עם בגדים
כאלה. הרגשתי ערומה. לא רציתי שאף אחד שאני מכירה יראה אותי
ככה. בני לבש מעיל גדול. ביקשתי ממנו שיכסה גם אותי במעיל.
נצמדתי אליו וכך היה לי יותר חם והרגשתי פחות חשופה. בני ניסה
לדבר איתי, להרגיע, להגיד לי שבעוד כמה שעות הכל יהיה
מאחורינו. לא עניתי, שתקתי. כעסתי עליו על שהכניס אותי לתוך
הסיפור הזה. כשהגענו למקום שבו היינו צריכים לפגוש את
הבריונים הם כבר היו שם. כולם החזיקו ביד כובעי גרב שחורים
ופגיון חד ונראו כמו מחבלים שעומדים לעשות פיגוע. שמעון ניגש
אליי, הסתכל עליי במבט בוחן כזה שהרגשתי כאילו הוא מסתכל דרך
הבגדים שלי ואמר: "אני רואה שהתלבשת כמו שצריך. את נראית יפה
מאוד. חבל שאת חברה של בני." הוא התקרב אליי צעד נוסף עם
הסכין ביד ואמר: "אני נותן לך את הסכין הזאת. תחביאי אותה
בתוך החולצה. למקרה שתצטרכי", והוסיף: "כאן אנחנו נפרדים. את
תלכי מכאן למרכז העיר ברגל. אנחנו נגיע לשם עם המכונית בעשר
וחמישה." הוא פנה אל הבחורים: "אתם בואו איתי."
הלכתי ברגל. השעה הייתה תשע ועשרים והמרחק למרכז העיר היה חצי
שעה הליכה. קפאתי מקור. כל הדרך התפללתי שלא יהיה שם אף אחד
שאני מכירה. התפללתי שהערב הזה יעבור בשלום ויהפוך רק לסיפור
שנחמד לספר אותו כשמעלים זיכרונות. הגעתי לרחוב. הרגשתי כאילו
כל העיניים של האנשים, במיוחד הגברים, נעוצות בי. אף פעם לא
הרגשתי כל-כך חשופה. חשבתי על האיום של שמעון. הבנתי שאין
ברירה, המבצע יהיה חייב להצליח. התרכזתי במשימה שהייתי צריכה
לעשות וגייסתי את כל אומץ הלב שהיה לי לשם כך. החלטתי שאני
הולכת להתנהג כאילו אני באמת מעוניינת באותו בחור צעיר משועמם
שעומד בשער של חנות התכשיטים ובודק את הנכנסים. לבשתי חיוך
תמים על הפרצוף, והתקרבתי בצעדים איטיים לעבר החנות כשאני
מסתכלת על הרצפה כמחפשת משהו. התקרבתי אליו.
התכוונתי להשתמש בעובדה שהייתי מפוחדת כדי לגרום לרצות לעזור
לי.
כשהגעתי למרחק של מטרים אחדים ממנו הוא הסתכל אליי במבט
מסוקרן שאומר משהו כמו 'מה בחורה יפה כמוך עושה כאן בלילה
בשעה כל-כך מאוחרת.' הסתכלתי עליו בעיניים ואמרתי לו.
"סליחה אם אני מפריעה לך, אתה מוכן לעזור לי בבקשה?" ותוך כדי
דיבור ליטפתי את ידו, "הייתי פה עם אימא בחנות בצהריים ונפלה
לי הטבעת."
"את בטוחה שהיא נפלה כאן?" הוא שאל.
"כן, אני זוכרת שבדקתי שהיא הייתה על היד לפני שעברנו פה.
ואחרי שעברתי את החנות הזאת היא לא הייתה."
הוא נראה להוט לעזור.
"קרה משהו שיכל לגרום לה ליפול?" הוא שאל.
השאלה ממש התאימה לי. הרגשתי שאני נכנסת לתפקיד.
"כן, כשעברתי שם ליד הבור הקטן בשביל נתקעה לי הרגל ונפלתי על
הרצפה."
"אז תחפשי שם באזור היא בטח עדיין נמצאת שם", ענה.
"ניסיתי, אני לא רואה שם כלום. אולי אתה יכול לבוא לרגע עם
הפנס שלך?" שאלתי.
"מצטער אני בתפקיד עכשיו, אני לא יכול ללכת מכאן", ענה.
אני לא יודעת מאיפה היה לי האומץ לכך אבל נצמדתי אליו וליטפתי
אותו בכתף. אמרתי: "אני בטוחה שהגנבים לא יבואו בדיוק עכשיו.
הרי בעוד רגע סוגרים את החנות. הטבעת הזאת ממש יקרה לי, היא
הייתה של סבתא שלי."
הוא נראה מתלבט משהו.
"בבקשה, בשבילי..." המשכתי, והסתכלתי עליו מקרוב לתוך
העיניים. העיניים שלו היו קשות ופגועות כאילו הרבה אנשים
התרגזו עליו היום. כשהסתכלתי אליו נדלק בהן איזשהו ניצוץ של
משהו אחר. הוא חיבק אותי קלות.
"אל תדאגי, אני חושב שאוכל לבוא לרגע לעזור", אמר בעודו מסתכל
על השעון.
הוא הלך אחריי והוציא את הפנס.
"תגידי לי איפה בדיוק את חושבת שהטבעת נמצאת", אמר.
"תאיר לכיוון התעלה הזאת, אני חושבת שהיא שם."
אחרי שהתכופפתי והסתכלתי, "אז אולי כאן."
כך עברנו ממקום למקום. בזווית העין ראיתי את הבחורים נכנסים
לחנות. פתאום שמעתי קול של רעש מכיוון החנות. פחדתי שהשומר
ישים לב וילך לפני שהם יסיימו לארוז את התכשיטים. בלי לחשוב
פעמיים, התקרבתי אליו, חיבקתי אותו ואמרתי לו: "אני לא יודעת
איך להודות לך, אתה כל-כך נחמד אליי, אין לי מושג איך הייתי
מסתדרת בלעדיך."
הוא קירב את ראשו אליי ולפני שהרגשתי מה קורה, הרגשתי שהוא
מושך אותי אליו ומנשק אותי. נלחצתי. דחפתי אותו בכך, בעטתי
בו, צעקתי "די! עזוב אותי!".
הוא הסתכל עליי במבט נדהם כאילו אני איזו מטורפת, ואמר: "את
התנהגת כאילו את רוצה."
כבר לא היה לי אכפת מכלום. הסתובבתי ללכת כשהבנתי שהוא מסתובב
ורואה את הבריונים יוצאים עם כובעי גרב מחנות התכשיטים.
עכשיו פישלת, אמרתי לעצמי. לא הייתי אמורה לעכב אותו כל כך
הרבה זמן. הוא כבר היה אמור לחזור לחנות ושם שמעון היה מחכה
לו עם סכין. הוא שלף את האקדח והתחיל לירות. דבר ראשון הוא
ירה בגלגלים של האוטו. הבחורים התחילו לברוח בריצה לכיוון קצה
הרחוב. הוא רץ אחריהם ואני רצתי אחריו. שמעתי אותו קורא בקשר
לעזרה. בינתיים ראיתי שהבריונים מצליחים לברוח ובני מפגר
אחריהם בריצה. ראיתי שהוא מכוון את האקדח לכיוונם וצועק להם
שיעצרו. בני המשיך לרוץ. פחדתי שהוא יירה בבני. בלי לחשוב
פעמיים הוצאתי את הסכין וזרקתי עליו בכל הכוח. הסכין פגע בגב
שלו ונתקע שם. הוא המשיך לרוץ מטרים אחדים ונפל על הרצפה.
ראיתי ניידת משטרה מגיעה מהקצה השני של הרחוב. באותו רגע
הבנתי שעשיתי טעות. הבנתי שהפריצה נכשלה. מאותו רגע האירועים
המשיכו להתגלגל כמו בסרט אימה. המשטרה עשתה לי תחקירים.
ההורים שלי לא האמינו לי. בעצם אף אחד לא האמין לי. כולם אמרו
שהצטרפתי אליהם מרצוני ושאף אחד לא הכריח אותי. האיום של
שמעון כאילו פרח מזיכרונם. רצו לשים אותי בכלא של מבוגרים אבל
השופט ריחם עליי בגלל שאני עוד קטנה ואמר שעד שיהיה פסק דין
סופי אני אשאר כאן. העונש על שוד ותקיפת שוטר נע בין שלוש לשש
שנים. כולם משוכנעים שזה היה הרעיון שלי להצטרף ולא נראה שיש
מוצא מהסבך הזה. ההורים שלי לא מוכנים לדבר איתי מאז. הם
חושבים שאני שקרנית. השמועה התפשטה וגם על החברים בבית נאסר
להיות איתי בקשר מפחד שאני אדרדר אותם. כולם היו המומים. אף
אחד לא הבין איך בחורה מוכשרת ואינטליגנטית כמוני מסתבכת עם
כזאת חבורה של פושעים שהמשטרה כבר מכירה היטב.
השוטר שזרקתי עליו את הסכין שכב שבועיים בבית חולים והחלים.
אני מצטערת בשבילו. אבל הוא אחר כך היה בריא וחופשי; אני
עדיין כאן.
הסתכלתי סביבי. אף אחת לא צחקה. כולן היו מרותקות ומזועזעות
מהסיפור שלי. היה להן קשה להאמין איך בחורה שבחיים לא היה לה
קשר עם העולם התחתון מסתבכת כל-כך עמוק וכל-כך מהר.
נועה התיישבה לצדי, הניחה יד על כתפי ואמרה: "תדעי שאני
מאמינה לך. אני הולכת לעשות הכל כדי שייתנו לך לצאת מפה ולא
אכפת לי מה זה ידרוש."
התרגשתי. היו לי דמעות בעיניים.
"תודה", לחשתי.
נעמי הביטה בי במבט משתתף ואמרה: "אני גם מאמינה לך. את לא
אחת שתלך ותתקוף מישהו סתם. אני מצטערת שהיינו כל-כך רעות
אלייך, פשוט לא הכרנו אותך. כנראה היינו צריכות להתאמץ יותר
להכיר אותך."
הבנות האחרות הנהנו בהסכמה.
שלומית וחגית נראו לא מרוצות מהתפתחות הדברים.
חגית אמרה: "דיברתי עם ענבל והיא אמרה שהיא תנסה להשיג לנו
טלוויזיה בצבעים. התנאי שלה היה שנדע לשמור עליה ושלא נריב."
המשפט שבר את האחדות שנוצרה כתוצאה מהסיפור שלי. שוב כולן
החלו להתווכח.
שלומית אמרה: "לדעתי אם מביאים מכשיר חדש זה צריך להיות תנור.
אנחנו קופאות פה בחורף."
וככה זה נמשך, כל אחת זרקה הערה. ואני מצאתי את עצמי בדרך
לחדר. רציתי רק להיות לבד ולעכל את החוויות שעלו מחדש והציפו
את כל המחשבות שלי. הרגשתי שאני צריכה רק לשבת ולהירגע. כמו
מתוך הרגל הוצאתי דף לבן וצבעים והתחלתי לצייר. אבל הפעם לא
ציירתי משהו שראיתי. ציירתי מתוך הדמיון. ציירתי את השוטר
שניסיתי להתחיל אתו. בהתחלה הפנים היו מטושטשות אבל תוך כדי
הציור הן לבשו תווים מדויקים. הרגשתי כאילו הוא ממש יושב
לידי. זכרתי את הבעת ההלם שהייתה לו בפנים כשדחפתי אותו ממני
אחרי שניסה לנשק אותי. תוך כדי שציירתי אותו הרגשתי כאילו
משתחררת לי אבן כבדה של מועקה שהייתה בגרון שלי במשך הרבה
זמן. נרגעתי. אחרי שסיימתי שכבתי על המיטה ותוך שניות נרדמתי.
כשפקחתי את העיניים ראיתי את נועה ונעמי בחדר. נעמי החזיקה
חבילה והן דיברו ביניהן בלחש. ברגע שהן שמו לב שהתעוררתי הן
חייכו אליי.
נועה התיישבה ליד המיטה שלי הסתכלה אליי ואמרה: "כל הלילה לא
יכולנו לישון. רק חשבנו על הסיפור שלך. אנחנו חייבות למצוא
דרך להוציא אותך מפה איכשהו."
נעמי הניחה את החבילה שהגיעה על המיטה ואמרה: "זה בשבילך, אין
לי מושג ממי זה."
נתמתחתי. התיישבתי על המיטה והתחלתי לפתוח את החבילה. בתוך
החבילה התגלתה קופסה מלאה בכדורי שוקולד ומכתב. פתחתי את
המכתב והתחלתי לקרוא.

שלום לריקי המתוקה.
דיברתי עם ענבל המדריכה. אחרי שהסברתי לה כמה חשוב לי לראות
אותך וכמה אני מתגעגע אלייך היא הסכימה שאבוא פעם נוספת באמצע
השבוע. אני חושב עלייך הרבה. מקווה ששלומך טוב. בבקשה שלחי
אליי תשובה באיזה יום ושעה את רוצה שאגיע אלייך.
אוהב,
מוטי.

כשסיימתי לקרוא ירדו לי דמעות מרוב התרגשות. קפצתי משמחה.
"הוא אוהב אותי, הוא יבוא שוב", אמרתי.
נועה ונעמי לא הבינו על מה אני מדברת.
"מי אוהב?" הן שאלו.
"מוטי, בחור שבא כל שבת לבקר אותי, עכשיו הוא יבוא גם באמצע
השבוע".
נועה חיבקה אותי.
"אני כל-כך שמחה בשבילך", אמרה.
ונעמי אמרה: "מתי הוא יבוא? אני רוצה לראות אותו."
"אני צריכה להגיד לו מתי אני רוצה שיבוא", עניתי כאילו לעצמי.
והוספתי אל נעמי: "אבל תדעי שהוא תפוס."
שתיהן צחקו.
"אל תדאגי, לא ניקח לך אותו", הן ענו ביחד, "מגיע לך."
הוצאתי מהמגירה מכתב והתחלתי לכתוב תשובה:

למוטי שלום.
שמחתי לקבל את מכתבך. אשמח שתבוא, ימי שלישי ורביעי
אחר-הצהריים הם זמנים טובים לבוא, אז פשוט תגיע, אני אחכה לך.


אוהבת,
ריקי.

באותו בוקר נועה, נעמי ואני ישבנו וחשבנו איך אוכל להשתחרר
מהמקום הזה ולחזור הביתה. הם התעקשו על כך שאני אכתוב להורים
שלי ואספר להם את כל הסיפור מהצד שלי. הרעיון היה שאם ההורים
שלי יתערבו יהיה סיכוי יותר גדול שאני אצא, מלבד העובדה שיהיה
גם טוב בשבילי לחדש את הקשר אתם.
כתבתי על הכל להורים שלי. על ההסתבכות עם שמעון, על השוד
בחנות התכשיטים, על החיים שאני צריכה לחיות כאן במקום הזה,
איך הכל נראה מהצד שלי. לא הסתרתי דבר. שלחתי להם גם את הציור
של השוטר שציירתי. חשבתי שהוא יעשה עליהם רושם טוב.
ביום שלישי מוטי הגיע.
איך שהוא נכנס בדלת זינקתי עליו בחיבוק גדול. הוא חיבק אותי
בחזרה.
"התגעגעתי", אמר, "כל השבוע חיכיתי לראות אותך."
שמחתי. מיד זינקתי לנשק אותו.
מוטי נראה נבוך ומבולבל... הוא נישק אותי בחזרה אבל יכולתי
לראות בעיניים שלו שהוא לחוץ להגיד לי משהו.
הוא אחז בידי חזק ואמר: "אפשר ללכת למקום שאנחנו יכולים לדבר
בו?"
לקחתי אותו למקום שלי על הגג, שם עם הרוח והנוף של המכוניות.
היה קר, השמיים היו מכוסים בעננים והייתה הרגשה כאילו הולכת
להיות סופה. בני הושיט ידו ואחז גם בידי השנייה, הסתכל עמוק
אל תוך עיניי ואמר: "דיברתי עם העורך דין שלך, הוא אומר שאת
בשבוע הבא משתחררת. שמעון - המנהיג של הכנופיה נעצר, פלט
בחקירות הודאה בכך שהכריח אותך להצטרף אליהם, הייתה עסקת
טיעון, ואם תסכימי לעשות יום בשבוע של עבודות שירות - ייתנו
לך להיות בבית על תנאי, זה עדיין לא רשמי, אבל הוא אומר שתוך
יום יומיים זה ייסגר, ואת חופשייה."
הסתכלתי אל תוך העיניים השחורות, הביישניות שלו, כלא מאמינה,
צבטתי את עצמי בלחי כאומרת לעצמי שוב ושוב - לא, זה לא חלום!
זאת מציאות!!!
עכשיו מוטי היה זה שנישק אותי, אבל הפעם, זאת לא הייתה נשיקה
חטופה - הוא המשיך, והשפתיים שלו ליטפו את השפתיים שלי, וכל
הגוף שלי התחיל לבעור מהתרגשות. את כל האושר שלי על כך שהחיים
שלי חוזרים להיות שלי, חופשיים, הכנסתי לתוך הנשיקה הזאת.
שקעתי לתוך החיבוק שלו, הגוף החם שלו, והוא ענה לי באחיזה
חזקה ויציבה. שקענו בסערה פנימית של רק של שנינו, ומסביב,
כאילו בתיאום מושלם, התחילה סערה חיצונית; גשם התחיל לרדת
במטח צפוף כל-כך שכמעט אי אפשר היה לנשום, ואנחנו, בתגובה
טבעית, הורדנו את הבגדים, וצללנו אחד אל תוך השני. הרגשתי את
הלב שלו פועם, איך גם הוא מתרגש לא פחות ממני ויכולתי להרגיש
איך בתוך הגוף החם הזה שלו, נמצאת הנשמה הכי מיוחדת בעולם,
הנשמה של הבחור שהביא מחדש את התקווה לחיים שלי...