בזמן שלגמתי מפחית הקולה הבנתי את טעותי. "לא הייתי צריך לבוא
לפה", מלמלתי לעצמי. "כל המתח, כל האשמה, כל הכעס, זה פשוט לא
בשבילי". "גל?" האישה בחולצה האדומה קראה, ונעמדתי. "שלום.
קוראים לי גל, ואשתי נהרגה בפיגוע שהיה בירושליים לפני
שבועיים", אמרתי בשקט. "שלום, גל" מלמלו כולם בקול קודר ואדיש
שהראה שגם הם לא רוצה להיות פה בדיוק כמוני.

בפינה של החדר ישבה אישה, והאישה בכתה. לפתע האישה בחולצה
האדומה קראה בעוד שם, "רעות?", והיא נעמדה. "גם בעלי נהרג
באותו פיגוע", היא אמרה בין דמעותיה. "שלום, רעות", אמרו כולם
באותו קול אדיש.

בזמן הפסקת הקפה ניגשתי לרעות. לא היה לי שום דבר להגיד לה,
אבל הרגשתי באופן מסויים מחוייב. "שלום, רעות" אמרתי. "שלום,
גל" היא ענתה בשקט, בזמן שבחשה את הקפה שלה עם הגב אליי. "אני
מצטער על מה שקרה לבעלך" אמרתי. "אתה עשית את זה?", היא ענתה
מהר. "מה?" התבלבלתי. "אתה זה שעשה את הפיגוע? אתה זה שרצח את
בעלי?" היא שאלה. "לא" מלמלתי בחזרה. "אז אין לך סיבה להצטער"
היא ענתה לי בדמעות.

כשחושבים על זה, לא הייתה לי באמת שום סיבה להצטער. לא עשיתי
את זה, לא הזכרתי אותו, ולא פגעתי בה בשום אופן, אז מאיפה בא
המנהג המטומטם הזה להצטער? דווקא עכשיו, כשהיא בוכה, אני צריך
להתנצל. אני מרגיש אשם.

"בלילה אתה מרגיש אותה?", היא שאלה אותי לפתע. "מה זאת
אומרת?", עניתי לה. "בלילה, כשאתה כמעט נרדם, אתה לפעמים מרגיש
אותה לידך?", היא הסבירה. "לא", עניתי, ובאופן מסויים הרגשתי
אשם. "אני כן... את בעלי, כמובן, אבל כן." היא אמרה. "כל
לילה", היא המשיכה, "כמו שגידמים לפעמים מצליחים להרגיש את
גפיהם הקטועות, כך בלילות הבודדים אני מרגישה אותו רוכן מעליי,
נושק בשפתי, מלטף את שערי, ואומר לי שהכל יהיה בסדר... קיוויתי
שזה לא רק אני". "אני מצטער. זה מעולם לא קרה לי", עניתי שוב
באופן אשם. "את אולי רוצה לאכול ארוחת צהריים?", שאלתי אותה.

לאחר שגמרנו התגלגלתי לצד שמאל של המיטה, כשאני מזיע, עירום
ומותש והתחלתי להרדם. חשבתי על כל הדברים שקרו באותו יום ולפתע
הרגשתי את אשתי. היא רכנה מעליי, נשקה לשפתיי, לטפה את שערי,
ואמרה לי שהכל יהיה בסדר. "אני יודע", עניתי לה, ושוב הרגשתי
אשם.