אין לי שקט. נפשי.
אני אבודה בתוך המקום הזה שנקרא "בית שני".
שונאת אותו.
רוצה ל"בית הראשון".
אי-אפשר.
רק עוד חצי שנה וזהו. חצי שנה של נצח.
בתוך הבלבול שכחתי אותו. באמת.
עדיין חושבת עליו. רק לפעמים.
הזמעות לא מפסיקות לזלוג. כמו בסרטים ששמים לשחקנים חומר מדמיע
רק שאצלי הדמעות טבעיות לחלוטין.
הלוואי שהיו מלאכותיות.
הלוואי שהייתי עם אמא.
הלוואי שזה יגמר -
העצב,החוסר אונים,הבלבול,החוסר השתייכות לפה.לשם.
הבדידות. לבד.