בוקר. מוקדם מידי בשביל להתחיל לדבר, אבל מאוחר מידי בשביל
להתחיל לכתוב. הרגע הזה, לפני שפותחים את הפה בפעם הראשונה
בבוקר. הרי אין לך עם מי לדבר, הבית ריק. אתה בחרת לחיות ככה
לבד. בעיר אחרת. מתעורר לבד, ישן לבד, שקט. "אין אף אחד
מלבדו", מלבדך..
הבל פה חמצמץ, כוס קפה ראשונה, סיגריה ראשונה ושלושה עמודים
בספר. הכל מעורר מין תחושת החמצה כזאת שאי אפשר בדיוק לשים
עליה את האצבע.
אבל זה הוא שבחר לעשות את זה. הוא חייב לדבוק בהחלטה. לא הוא
לא יעשה מעשה פזיז, הוא יצליח. יוכיח לכל מי שצריך להוכיח לו.
הוא לא ישבר.
השנייה הזו, לפני שפותחים את הפה, זה מצחיק אותו.
בוקר אחד הוא לא דיבר עד הצהרים. לא היה עם מי. ורק שיצא מהבית
לקראת שלוש פגש איזה שכנה ומלמל לעברה בוקר טוב חטוף. הקול
מגומגם וצרוד, לא שייך. הפעם הראשונה שפתח את הפה היום, בלי
מחשבה מוקדמת ובלי הכנה מראש. "בוקר טוב" הוא מחייך.
לפני היציאה מהבית הוא מסתכל בראי בחדר המדרגות המחודש שלו.
הוא נראה בסדר. בתיכון שבר לבבות בלי הכרה. בצבא הוא פספס,
אולי נענש. נתן את ליבו למש"קית ת"ש (בת זונה) שנהנתה להתעלל
בו. אחר כך תל אביב. לא מוצא את עצמו, עובד, ישן, מזיין, לא
מרגיש. סדר יום התהפך. לא נוסע הביתה שונא את אמא ואז שוב אוהב
אותה. לא מדבר עם אבא שלו כבר חצי שנה.
שכח בכלל שיש לו אחות קטנה, ראה אותה פעם, הוא חושב, בתל אביב.
לא בטוח.
לא הסתדר עם שותפים. עזב דירות. יעל ויונתן בריינס, דודו ויפעת
בקרליבך, אורית בפינסקר שבאמת הייתה חומד של בחורה, רק תלתה בו
כל כך הרבה ציפיות והוא לא הצליח לממש אותן, לפחות כך הרגיש.
פשוט היה צריך לעזוב, יש לו כסף. אבל הוא חייב לעבוד, רק בשביל
שיהיה משהו שיכריח אותו לצאת מהבית. אחרת היה מפעיל את המזגן
ונרקב בתוך הדירת חדר המעופשת שלו. מעשן קופסא אחרי קופסא
מקסס, נשען אחורה על הספה הפרחונית ומזפזפ ערוצים. הוא מרגיש
שהוא כבר לא רואה טוב, לא שומע טוב, החושים מתערפלים לו, הוא
לבן, הקיץ הגיע והוא עוד לא פתח את עונת הרחצה..
הוא נכנס לעבודה, מחליף את הברמן ממשמרת בוקר, מרוקן את הפח,
מחייך למלצרית. הוא עוד לא דיבר הבוקר, לא אמר עדיין אף משפט
שלם וברור לאף אחד, אילם. המסעדה ריקה בשעה הזו של אחר הצהרים,
המלצרית מחליפה דיסק במערכת. היא מבקשת ממנו שיכין לה קפה, הוא
מכין לא צריך לשאול אותה כלום, יודע כבר כמה סוכר היא שותה
ואיך. מגיש לה. היא מודיעה שיוצאת לעשן. עכשיו עם יכנס משהו
הוא יהיה חייב לדבר. "אף אחד לא נכנס?" המלצרית שואלת, חוזרת
מההפסקה. הוא מניד את ראשו. "יהיה היום יום חלש". היא אומרת,
הוא מחייך. מסתובב לעבר מכונת הקפה מכין לעצמו אספרסו כפול.
היום הוא כבר לא ידבר. הוא מחליט להתערב עם עצמו, כמה זמן הוא
יוכל להחזיק מעמד בלי לדבר,  בלי להגיד כלום לאף אחד. הוא
יהייה חייב מתי שהוא, אבל הוא מנסה למשוך. זה מחייה אותו. הוא
מחייך בסיפוק, נהנה לתת לעצמו מגבלות. הוא מניף את קופסת
הסיגריות מול המלצרית ומסמן בידו שהוא יוצא להפסקה, תייר גרמני
נכנס למסעדה אבל המלצרית לא צריכה שיעזור לה, היא תסתדר.
הוא יוצא לחצר של המסעדה מתיישב מניח את הכוס על השולחן
המלוכלך מדליק סיגריה. פותח עיתון שנשכח בחוץ מאתמול. מדפדף.
מלחמה. סוגר את העיתון. מה יהיה?
הפלאפון שלו מצלצל הזדמנות ראשונה לדבר עם משהו. מסתכל על הצג.
נועה. לענות או לא לענות?