ספר בראשית מסתיים בתקופה מאוד מסובכת - בתקופת מעבר מן האבות
אל הבנים - אל השבטים, וככל תקופת מעבר הדבר טומן בחובו
סיבוכים, או במילים אחרות בירורים. יעקב אמנם עדיין חי כפי
שעונים האחים ליוסף, אך נראה שגם ליוסף זה לא היה כל כך מובן
מאליו, ובאמת בסוף פרשת ויחי יעקב נאסף.
בתחילת ספר הגאולה ספר שמות אנחנו פוגשים ברשימה שמית המהווה
מעין הקדמה לספר, ובסופה תיאור נורא של התפתחות ישראל
במצריים. הרעב נראה שעבר כבר מזמן, שהרי התחילו להתרבות (דבר
הלוקח יותר משבע שנות רעב, ולמעשה אף אסור בשנות רעב), ואם כן
השאלה הראשונה שעומדת בפנינו היא מדוע ישראל אינם עולים ארצה
כנען אל הארץ המובטחת?
הנה עם
לפני שנענה על השאלה, נראה שיש לשים לב לביטוי חדש שעוד לא
פגשנו בעבר המיוחס לבני ישראל. הכתוב אומר: הנה 'עם' בני
ישראל. הדבר היותר מתמיה הוא לשמוע את הביטוי הזה, או אולי
אפילו את ההגדרה הזו ממלך מצריים, הלא הוא פרעה. מה גרם
לשינוי? נראה אולי נכון לומר שהריבוי הוא שגרם להבחנה הזו,
שהרי בדבריו הוא מציג את הפחד מהתרבות בני ישראל, אך למעשה
עדיין תעמוד השאלה מדוע דווקא עכשיו מחליט פרעה לכנות אותנו
בשם עם, מאיזו כמות השתנו הגדרותיו - ממאה, מאלף, מאיזה מספר
מגדירים עם? ועוד נשאל על הפסוק: "הנה עם בני ישראל רב ועצום
ממנו הבה נתחכמה לו..." על פי הפסוקים הקודמים ועל פי הפסוק
הזה בעצמו עם ישראל כבר רב, וממה אם כן החשש הנוסף 'פן ירבה'?
ועלה מן הארץ
למעשה, אם נעיין שוב בדבריו של פרעה נראה שבכנותו אותנו עם,
הוא לא מתלונן על הריבוי אלא על משהו אחר. וכמאמרו: "הנה עם
בני ישראל רב ועצום ממנו, הבה נתחכמה לו פן ירבה, והיה כי
תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ועלה מן הארץ". כלומר:
פן ירבה באופן כזה שיחליט שבכוחו כבר להילחם במצרים ולהגשים
את שאיפתו לעלות לארץ.
אלא שכאן עולה השאלה (אולי הרטורית המהווה כיוון חשיבה לשאלת
הפתיחה) - מי מונע מהם לעלות כעת, שרק אחרי התרבות יעלו? ועוד
יותר יש לשאול - אם התשובה היא שפרעה המלך החדש שלא למד
היסטוריה ועושה עצמו כמי שלא ידעזכר את יוסף מעכב בידם
לעלות, הרי שזועקת השאלה למה? הרי אם מפריע לו שמתרבה אצלו עם
שאינו שייך למצרים מחשש שיצטרף למלחמות אחרים עליהם או מכל
סיבה אחרת, אז למה שלא ישלח אותו חזרה למקומו, והרי לא היה
להם צורך בעבדים כפי שמובא בפסוקים, שהעבדתם הייתה 'למען
ענותו בסבלותם' - סתם לענותם!
אם נתבונן אחורה בפרשות השבוע על סיפור קבורת יעקב במערת
המכפלה עם אבותיו - אותה מערה שאליה ייגש בעתיד כלב בן יפונה
על מנת לדבוק בסגולתה ולהצליח להתעלות מעל עצת המרגלים
האנטי-'ארצישראלית'. בבקשת יעקב להיקבר במערת המכפלה אשר קנה
אברהם, מקום קבורת אבותיו, הוא למעשה אומר דבר ברור: מקומנו
בארץ ישראל. יוסף ניגש אל פרעה לבקש לקבור את אביו בארץ ישראל
והסיבה היחידה שפרעה אינו מונע ממנו לעשות זאת היא העובדה
שיוסף מחזיק 'בקלף המסכן את פרעה'. פרעה אינו מבין את שפת
העברים (דבר שכשלעצמו יש לנסות להבין - שהרי מה כל כך מסובך
בשבילו ללמוד זאת?).
פרעה
כאן המקום להעיר שהביטוי פרעה איננו ביטוי פרטי. פרעה זהו שם
כללי לכל מלך מצריים ולמעשה לכל מלך הקם על ישראל, כשגור
בלשוננו: 'עברנו את פרעה, נעבור גם את זה'. מתוך בירור המאבק
במצריים נעמיק בשאר מאבקנו ההיסטוריים והעתידיים. פרעה המלך
הפרוע - לו הכול מותר, הוא המלך, אלא שהוא מלך 'מצרים בית
העבדים'. כלומר הוא 'מלך העבדים', כלומר העבד הכי גדול.
כשחז"ל באים לבטא עניין זה הם אומרים כי פרעה שלט בשבעים שפות
כנגד שבעים אומות העולם. באמירה כי פרעה שלט בשפה, הכוונה היא
שהייתה בו הנקודה של אותו עם, שהרי עם מתבטא בלשונו המיוחדת
לו. ובאמירה שפרעה לא שלט ואף לא יכול היה ללמוד את השפה
העברית, הכוונה היא שהיא הייתה עליונה ממנו ומנוגדת למהותו.
מצריים משתחווים לכבש המבטא את ניצול הטבע במלואו אך לא יותר
מכך, בעוד שישראל ישחטו את הכבש הקדוש הזה, וממנו יתברר ההבדל
שבין ישראל לעמים, בין המוכתבים לטבע לבין המרוממים את הטבע
בפסיחת ה' מעל בתי ישראל במכת בכורות.
נמצא אם כן, כי על אף שפרעה הנו תמצית הרשעה והוא כולל את כל
האומות כולן, אך רק את כוחות הטבע. יוסף גדול ממנו, והדבר
מתבטא בכך שהוא כולל גם את השפה העברית והתמונה כולה משתנה
בעקבות כך. פרעה נלחץ ומדגיש ליוסף - אתה תתנהג כמלך על כל
המשתמע, בתקווה שאולי הדבר ימלא את צרכיך הטבעיים וימנע ממך
לפרוץ החוצה, אך אני אהיה מעליך - 'רק הכיסא יגדל ממך'. פרעה
ברשעותו אינו מוכן לתת ליוסף להנהיג את מצריים המעצמה הגדולה
או למעשה את העולם כולו, כיוון שפרעה לא יוותר על המגמה
'הפרעהית' בעולם. פרעה מזהה אמנם כוחות עצומים ביוסף, אך את
הכיסא הוא לא ייתן לו. הוא רוצה לחנוק את כוחותיו והדרך לעשות
זאת היא על ידי סיפוחו אל ממלכת הרשעה אל בית העבדים. אלא
שיוסף לא יאבד את מגמתו הפנימית. הוא לא יכול לאבדה, שהרי
כנסת ישראל היא תמצית ההוויה האנושית, ועל כן, לא רק שהוא
שולט בכל השפות כפרעה אלא שהוא שולט גם בשפה העברית. את השפה
הזו ישמרו שאר בני ישראל ולא יאבדו את שפתם - שהיא 'הקלף
המנצח' והמפחיד כל כך את פרעה - המגמה הקיימת בישראל, אשר
איננה מתבטלת על אף הניסיונות המפרכים לחנוק אותה - ברוחניות,
בגשמיות או בכל דרך שרק תתאפשר.
יוסף נשבע ליעקב לקברו בארץ ישראל, ולטובת ביצוע שבועתו הוא
נשבע לפרעה שלא יגלה שאינו יודע עברית. בתמורה לכך פרעה נשבע
ליוסף שיאפשר לו לקבור את יעקב, ומשמע שאלמלא השבועות פרעה
היה מונע ממנו לעלות לארץ ישראל. מעניין לראות כי בשבועה זו
טמון הקשר שלנו לנחלת אבות - וזהו אולי עומק מאמר חז"ל: "בשעה
שיצא מפי הגבורה הדיבר 'לא תישא' נזדעזעה הארץ". ובאמת מסוף
ספר בראשית מובן שיוסף מצד עצמו היה עולה לארץ אלמלא היה מונע
ממנו פרעה. זאת רואים אנו מהשבעת יוסף את הנשארים אחריו
להעלות את עצמותיו עמם ארצה - משמע שביוסף בפרט ובישראל בכלל
הייתה שאיפה מתמדת לחזור אלא ש'מישהו' מנע מהם זאת.
מדוע למנוע מישראל?
הדבר מתמיה ביותר, שהרי למה למלך מצריים להחזיק אצלו חבורה של
אנשים ההולכת ומתרבה, כאשר מדובר באנשים מהולים שאפילו לאכול
עמם לחם חרפה היא למצרים, ולא עוד אלא שהם רועים את אלוהיהם.
על פי כל הנ"ל נראה בבירור שעם ישראל לא היה כל כך אהוב
במצריים, ובשל כך יש לשאול: מה אם כן הלחץ להשאיר אותם שם?
מהו שורש הדאגה הנוראה הטמונה ב"ועלה מן הארץ"?
בני ישראל נמצאים במצריים, לא משנים את שמם, לא משנים את
לשונם, ואף לא את מלבושם. המלבוש הוא הצד הכי חיצוני, הלשון
היא נקודת ההופעה הראשונית של הע(א)לום בפנים, והשם הוא
המהות. למעשה, בני ישראל, למרות החיים במצריים ולמרות היותם
עובדי עבודה זרה כמצרים, הם אינם מפסיקים לגלות בעולם את שמם
- את שם ישראל. בין בלשון - בדברי השקפותיהם, במוסרם הישר,
ובין בבגדיהם - בהופעותיהם החיצוניות ובהנהגותיהם הצנועות
והישרות.
הדבר כנראה מרתיח ואף מדאיג את המצרים, ואת פרעה ובשל כך הוא
מכנס את כל עמו: "ויאמר אל עמו הנה עם וכו'...". ההחלטה העולה
מן הכינוס ברורה: לקבור את שם ישראל - "ולא ייזכר שם ישראל
עוד". זו המגמה של כלל הרשעה בעולם, אשר מי שכרגע בראשה הנו
פרעה מלך מצריים. הלחץ של פרעה מתברר לשמע טענתו אל עמו: אם
לא נשעבד את העם הזה אל מהותנו שלנו, הוא עוד עלול לעלות לארץ
ולהופיע את עצמו שם. כאן זה עוד לא נורא (אומר פרעה); כל עוד
מישהו פרטי רוצה לחיות חיים רוחניים, זה לא כל כך מפריע לנו
(גם לנו יש כהנים שמתבודדים - צדיקים כאלה), אך מה יקרה אם הם
יתרבו עוד עד למצב שאולי אם במקרה (שלא על פי הטבע, בחשש רחוק
- מלבי"ם), תיפתח מלחמה והם ינצלו זאת להילחם בנו ולעלות מן
הארץ (אל הארץ)? אז אנחנו באמת בסכנה!
כך גם בהמשך: כשמשה ינסה לשכנע את פרעה לאפשר לישראל ללכת דרך
שלושת ימים ולעבוד שם את ה' הוא לא יתנגד, אך הוא יתעקש
שהילדים יישארו במצריים, כלומר: תשאירו עירבון לכך שתחזרו ולא
תעלו ח"ו לארץ. לא פשוט לעבוד על פרעה, הוא ממולח, הוא מלך של
עם של תחמנים, של מתחכמים - "הבה נתחכמה".
התמונה מתחילה להתבהר: נראה שפרעה (כמו כל מלך רשע שעמד אי
פעם בראש הרשעה) מזהה בישראל נקודה מיוחדת המסכנת אותו. אגב,
לא בטוח שהזיהוי היה כפי שאנחנו מציירים. בהחלט ניתן לומר
שפרעה הסביר לעמו בצורה הגיונית שהחשש הוא 'פן ירבה והיה כי
תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו', אלא שהתורה צווחת
ואומרת שמה שמפריע לו בעומק העניינים זה 'ועלה מן הארץ'. פרעה
אולי מזהה את מהותנו מכוח אינסטינקט הרשעה המזהה את ניגודו,
אולי באופן גלוי יותר, ממבט פשוט על העובדות שישראל אינם
משנים את שמם, את לשונם ואת מלבושם (כפי שהסברנו קודם), ואולי
מן העובדה שלא רק יעקב דורש להיקבר בארץ ישראל, אלא גם יוסף
משביע שאת עצמותיו יעלו איתם ארצה ברגע שרק יתאפשר, ובינתיים
ארונו מונח (אולי אפילו לעין כל) ומחכה לרגע המתאים. הדברים
על פני השטח - ישראל רוצים להוביל בעולם מהלך הנוגד את הרשעה
'הפרעהית' הפרועה, והיא מצידה תעשה כל דבר על מנת למנוע את
התחייה הלאומית הישראלית. זה יכול להיות על ידי הטבעה, זה
יכול להיות על ידי גז, אין להם גבולות, הם פרועים. לא משנה
איזה גבול מוסרי צריך לעבור, העיקר שישראל לא יעלו לארצם,
כיוון שהדבר יזעזע את כל העולם.
ישראל הם עם המונהג באופן רוחני. הכלכלה שלהם לא תלויה בחוקים
המוכרים לנו. אפילו היבול תלוי בצדקתם ובתפילתם. אם עם כזה
יעלה על במת ההיסטוריה הרי שממלכת פרעה - בית העבדים - השטוף
בזימה (רמב"ם ביחס לערביים עפ"י גמרא), המקום שבו המגמה היא
לשעבד את כל כוחות העולם אל ההנאה האישית הפרטית, נמצאת
בסכנה, כיוון שפתאום מתברר שהמהלך כאן הוא אלוקי וכי יש להיות
מוסריים. על פי האומה הזו מתברר שהמוסר אינו מעכב את העולם,
אלא דווקא מביא אותו אל מגמתו העליונה ואל שלמותו (בניגוד
מוחלט למה שאמר היטלר ימ"ש וזכרו).
עד כדי כך מתנגד פרעה לתחייה לאומית ישראלית ולתקווה
למשיחיות, שכאשר הוא רואה באצטגנין שלו שהמשיח יבוא ביום
מסוים הוא מצווה: "כל הבן הילוד היארה תשליכוהו" - כל בן
שיולד באותו יום, אפילו אם הוא מצרי. דבר דומה מצאנו אצל
היטלר ימש"ו שאמר - אפילו גויים תהרגו! אם זורם בהם דם יהודי,
אפילו אם כבר עברו ארבעה דורות, קיים חשש שמא יקום מהם מישהו
שיקדם את שם ישראל בעולם. לכן הרגו את כולם, רק שלא יקום
משיח! (ולא ידע כי הוא זה שיביא להתעוררות ישראל לעלות לארץ.)
הרשע אומר: "פן" (ירבה), ומלכו של עולם אומר: "כן" (ירבה, וכן
יעלה לארץ. וכן הוא אומר: "ותעל שוועתם אל הא-לוקים מן
העבודה" - ואולי 'בזכות' 'העבודה המשחררת' התעוררנו להשתחרר
מכבלי הגלות)!
את שמנו ואת 'בגדי תפארתנו' אין אנו יכולים לגלות באמת
ובשלמות אם לא בארצנו על ידי משיח 'בן ישי בית הלחמי', ועל כן
אין לנו לבקש אלא 'לקרב' ולהחיש את 'גאולתנו'. נתעורר ונדבר
את שירנו בלשוננו. דווקא לאור ההתנגדות הגויית נבין מה נדרש
מאתנו, דווקא מתוך קריאת התגר של הגויים "על ה' ועל משיחו"
(ומעניין לראות שקריאת התגר על ה' היא על ידי קריאת תיגר על
משיחו), ודווקא מתוך ההבנה (כמו שאומר הרב חרל"פ - ממעייני
הישועה עמוד רא) ש"ההתקוממות של האומות על ישראל היא שקובלים
על ישראל על מה שאומרים לעבוד את ה' בדרך חיים, והאומות
מתפארות לומר שעיקר העבודה הוא לדלג על חיי העולם הזה ולמות
למען שמו, וזהו הרז שבכל פעם שישראל מתעוררים לתחייה ובייחוד
כאשר שבים אל אדמתו לנטוע כרמים ולבנות את הארץ, מתגעשים
רפאים ומתהוללים לעכב בעד תחייתם של ישראל...", וכפי שמוסיף
לומר שם בהמשך שזו גם תהיה הצרה האחרונה, ושבראשם יעמדו בני
ישמעאל ועינינו רואות זאת. ועוד מציין שם הרב חרל"פ כי השם
ישמע-אל מרמז על העובדה שעתיד ה' לשמוע את ישראל שיצעקו מן
הצרות שיעשה להם ישמעאל בארץ וזהו מה שכתבנו קודם על הפסוק:
"ותעל שוועתם אל הא-לוקים מן העבודה". דווקא מתוך ההבנה הזו
נשוב להיאחז בארצנו ונופיע גם בחיצוניות את שמנו בלשוננו.