ארור אתה בדל עמק שחת, ארור הינך ותהיה.
תכה בראש חגך קדחת, ככלות יומך בעז תוכה.
אפשר ראית בזק של אושר, חוטא בגיא בן ההנום,
אך סוף פסוקך באש התופת, אחריתך בגיהנום.

ארור פסוקך בזעם רבא, לבך אפל כשר תחתון.
מדמי תהום עכור נבעת, מני דורות של שיטיון.
ואם יחדל זמנך מאצת, איש כה לא יזיל דמעה,
כי זו עיתו של בן תפלצת, היוותרות בחשיכה.

נטלת כבשחוק משחק, נערה תמה, ברה, זכה.
עם חן ילדות, חיוך של אושר, מושיטה לי יד רכה.
גזלת מני, נסיך האופל, גזלתה את אהובת חלדי,
והיא הלכה, כעדר בופל, אחרי רועה-שטן קדמי.

על עונשך תבוא בן-מוות, עבי עשן יכו בך
לתהומות אותה הבאת, היא לא תצא כי תש כוחה
היא לא תנקום כי נעלמה, אבל אני אנקום בשמה
דינך לשבט אל תמה, אני אנקום עבור ליבה.